איתמר סג"ל
איתמר סג"ל צילום: עצמי

אין מה להתעסק יותר מידי, לנתח ולחפור בתהליכים שהביאו להפלת הממשלה הזו, אלו יהפכו מהר מידי לארכאולוגיה פוליטית שתשכח ותבלע בים הסוער של קמפיין הבחירות. הצהרות קודמות יישכחו, הבטחות יופרו, רשימות חדשות יצוצו ושמות מוכרים יאבדו בתהום הנשייה הפוליטי. מה שהיה, הוא גם שיהיה.

אבל שלשה עקרונות, יסודות טאבו שהופרו על ידי הממשלה היוצאת והקואליציה שהרכיבה אותה, אלו לא יישכחו, ואסור שיישכחו, אלו היו בבחינת חילול הקודש של יסודות מדינת ישראל כמדינת היהודים, ולא פחות מכך חילול עקרונות היסוד של הדמוקרטיה.

1. מנהיג לא יכול לכפות עצמו על העם: בנט מתוסכל. ובצדק מבחינתו. הוא בטוח שהוא עשה כאן ניסים ונפלאות תוך שנה – הזניק את הכלכלה, הוריד את אחוז המובטלים, העביר תקציב מדינה, הביא שקט בדרום. נעזוב את זה שרוב התהליכים החלו הרבה לפניו, וכבר לפני הקורונה רמת האבטלה הייתה דומה לזו הקיימת היום, בנט למד על בשרו את העובדה הפשוטה ביותר, שבדיוק בשל כך היא גם החמורה מכולם: לא כופים על העם מנהיג שהוא לא רוצה ולא בחר.

בנט הכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה כבר לפני הבחירות וקיבל 'לא' ענק לפרצוף. עם שבעה מנדטים במדינה מתוקנת מקבלים את תיק התחבורה. לא ביטחון, לא חוץ, לא אוצר, ובטח לא ראשות ממשלה. בנט חשב שאפשר להחליף את העם, והביצועים ישנו את דעת הקהל, אבל העם, נעבעך, עם קשה עורף, לא התשכנע. לא משנה מה בנט עשה, ההתאמה שלו בעיני העם לראשות הממשלה לא חצתה את עשרים אחוזי ההתאמה. משפחה לא בוחרים, ראש ממשלה דוקא כן, ואת מה שבנט העז ועשה, שלא לדבר על גניבת לב בוחרי מפלגתו, פשוט לא עושים. פשוט. לא. עושים.

2. ממשלה שכל מהותה חרם, פסילה אישית ויצר נקמנות – אין לה זכות קיום: כל מחלוקת שאינה לשם שמים – אינה עתידה להתקיים. אין תקדים בפוליטיקה הישראלית לדבר הזה – חבורה של נבחרי ציבור, אנשים שנשלחו על ידי העם, חבורה שמכרה כל אידאולוגיה שהיא, רק כי הם פוסלים איש אחד, איש אחד שמאחוריו למעלה ממיליון וחצי בוחרים.

לא משנה מה נאמר על נתניהו, אולי הוא איש לא נחמד ונוהג להפר הבטחות, אין ולא תהיה הצדקה לחרם הזה, לשנאה ולפסילה האישית הזו, שאין לה זכות קיום, וכל ממשלה כזו עתידה להתפורר במהרה. ראשי הקואליציה ניסו להציג זאת כממשלת אחדות אידילית, אבל את האמת אי אפשר לטשטש: לולא השנאה של סער, לולא יצר הכבוד של בנט – כל זה לא היה קורה, ועם כל הכבוד, ממשלת 61 שהפכה ל59, עם מחצית מהעם בחוץ – אחדות זה לא.

3. ממשלה יהודית ציונית לא יכולה להישען בשום מצב על מפלגות לא יהודיות ועל מפלגות שאינן ציוניות: הממשלה הזו לא הייתה ממשלה יהודית, עם כל הכאב, וזה כואב. את זה לא אני אומר, רבנים חשובים, ממלכתיים, אנשי תורה והלכה ותלמידי הרב קוק, כדוגמת הרב יעקב אריאל, אמרו זה שוב ושוב, בכאב רב על המקום אליו הגענו. הגדיל הרב אריאל והגדיר את הממשלה הזו כ'ועד בית' שבוחרים מידי שנה. הרב צדק – שנה חלפה והנה הממשלה נופלת.

הממשלה הזו הייתה חוקית אבל ממש לא לגיטימית. היא התבססה על גניבת קולות, אבל חמור מכך היא התבססה על קולות ששוללים במוצהר את הציונות ואת כל רעיון המדינה היהודית והחזון הציוני, היא הכריזה על עצמה כממשלה שלא מתעסקת באידיאולוגיה אלא באזרחים, משל הייתה ממשלת שוויץ ולא ממשלת העם היהודי, וחמור מכל היא ניסתה להכריע את הויכוח היהודי על ידי קולות ערביים שאינם ציוניים.