יוצא לכם לכעוס או לזעום לפעמים? מן הסתם התשובה חיובית. רק מלאכים אינם כועסים. את אתגר הכעס לכאורה לא היינו אמורים לפגוש במאה ה־21. מאנשים רציונליים, תרבותיים ומתקדמים מצופה לנהוג באיפוק ובשיקול דעת.
ועם זאת, כמו בכל הדורות הקודמים, גם אנחנו חווים את התופעה הטבעית שנקראת כעס. כל סכסוכי החיים, ממלחמות בין מדינות ועד ויכוחים עם השכנים, מלווים בתחושות קשות שאנו מכנים כעס, זעם, רוגז ועצבים. השאלה הנשאלת היא: מדוע אנו כועסים?
כעס הוא חוויה רגשית לחלוטין. רגע שבו שיקול הדעת אינו פעיל, ואנו מתמלאים בתחושת "זעם קדוש" – כמה שניות שבמהלכן כל פורקן שיאפשר לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו מתקבל בברכה. זהו סוג של סיפוק מיידי, דמיוני ועוצמתי. ברגע הזה אנחנו לא עצמנו. הטרגדיה היא שלאחר שהרגע חולף, אנו נותרים בשובל הרסיסים והשברים שהותרנו, ותוהים איזה שד נכנס בנו.
כעס וזעם נובעים מחוויה נקודתית שמתעלמת מהמכלול. המילה זעם קרובה למילה זעום, דבר קטן וזניח. גם הזעם מתמקד במבט המצומצם, של מצב מסוים בזמן מסוים מאוד, ומחמיץ את התמונה הכוללת. הדמות התנ"כית שמייצגת יותר מכול את הזעם והכעס היא מכשף קדמוני ושמו בלעם. שמו רומז עליו שהוא היה מנותק ממסגרת לאומית כללית (בלי־עם), והוא אף כינה את עצמו "שתום העין", מה שמעיד על מבט חד־צדדי כלפי המציאות. בלעם ניסה לקלל את ישראל מתוך זעם, אך לא הצליח: "מה אזעם לא זעם ה'". חז"ל מסבירים מה הייתה שיטת הפעולה שלו: הוא היה מנסה לכוון לזמן שבו אלוקים כועס, ולנצל זאת כדי שקללתו תפעל. כתוב כי "א־ל זועם בכל יום", אלא שזעם זה נמשך רגע אחד – "כי רגע באפו", ואת הרגע הזה ניסה בלעם לתפוס. במילים אחרות, זו דמות שבאופן אובססיבי מזהה את נקודת החיסרון בכל דבר. בכל אחד ואחת מאיתנו ישנה קצת בלעמיות - כעס מוצדק על בעיות וחולשות מובנות בעולמנו. הטעות היא לקחת את הרגע שבו אלוקים זועם ולראות בו את חזות הכול.
לחתוך את התקלה
זו משמעות הביטוי בתלמוד הבבלי "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". כאשר התוכניות של האדם אינן מתממשות, כלומר המציאות אינה מתאימה את עצמה לאליל שיצר האדם בדמיונו, הוא כועס. במצב זה האדם הופך את עצמו לאלוהים, כלומר מי שמחליט כיצד המציאות צריכה להיראות, ולכן הכעס מלווה כאמור בתחושה אדירה של צידוק עצמי, שלאחר ההתפכחות נראית מגוחכת. לפעמים אדם כועס על עצמו: הוא מרגיש שאינו מגשים את עצמו, שהציב לעצמו אתגרים ורצה לעשות מעשים טובים ונכונים, אך למרבה ההפתעה הם אינם מתממשים. תחושות הזעם והכעס נובעות מנקודה אמיתית, מאי־התאמה בין המציאות לרצון, אלא שהן מופיעות בחוסר פרופורציה.
בהתאם לזאת, לכעס פרופורציונלי ישנו תפקיד בעולם. שלמה המלך, שמבטא בתנ"ך את פסגת החוכמה, התבטא: "כי ברוב חכמה רוב כעס". כלומר, חוכמה מאפשרת כעס. הכעס, כמו כל מידה רעה, הוא סוג של כוח, שיש לתעל אותו לכיוון הנכון מתוך חוכמה. הכעס הסתמי הוא זה המוגדר עבודה זרה, אולם אם הכעס בא מתוך דעת – אפשר להשתמש בו. כעס חכם וראוי הוא התקוממות צודקת ופרופורציונלית נגד חסרונות שקיימים במציאות, ובמינון הנכון הוא מעיד על בריאות נפשית. ודאי שצריך להקפיד על שהתוכניות אינן מתממשות; ודאי שחשוב לבקר את מי שמנסה לחתור תחת יסודות החברה; מוצדק גם להתקומם נגד מי שפוגע בנו ללא סיבה. אם התגובה היא ביקורת בונה – זה הכעס הנכון.
במקומות שונים בש"ס, שבהם חז"ל מבקשים לבקר מישהו או משהו, הם משתמשים במקום המילה כעס במונח "הקפדה". משמעות השורש קפ"ד בעברית היא לחתוך. להקפיד, אם כן, אין פירושו להגיב בכעס חסר בקרה, אלא לחתוך ולזהות באופן מדויק את התקלה שטעונה תיקון. לא זעם רגשי משתולל, אלא כעס מושכל וממוקד.
יתרה מזאת, התפרצויות כעס הן ביטוי לתסכול עמוק בנפש, כדברי הרב קוק: "יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים העומדים לצאת אל הפועל דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי". במצב שבו יש באדם כוחות שאינם באים לידי ביטוי, נגרם "קיצפון פנימי". אדם המצוי בהרמוניה פנימית עם עצמו, וכל כוח באישיותו מקבל את מקומו הנכון, אינו מתפרץ בזעם. קור רוח הוא ביטוי לשלווה אישיותית שנובעת משייכות לעוגן יציב. חיבור לשורשים, למהות, לאלוקים.
קח נשימה
התפרצות של כוחות עצורים מתרחשת גם במישור הציבורי, ובעוצמה חזקה יותר. כוחות שמודחקים ואינם באים לידי ביטוי מחפשים את פורקנם באופן אלים, וחברה שמסוכסכת עם עצמה תפרוק את תסכוליה בסופו של דבר במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, למשל, היא דוגמה למרחץ דמים איום, שהגורמים הרשמים לפריצתו נראים תמוהים. לכאורה, אף אחד מהם אינו מצדיק מלחמה בסדר גודל כזה, במיוחד על רקע התרבות הנאורה ששררה אז באירופה. היסטוריונים בימינו, בדיעבד, מבחינים כיצד המדינות שהשתתפו בעימות סבלו בעשרות השנים שקדמו לו ממתחים חברתיים ותרבותיים פנימיים שיצרו זרמי עומק של כעסים ותסכולים. לחבית אבק השריפה האירופית הזאת היה דרוש רק ניצוץ קטן כדי להתפוצץ. לא קשה, למשל, למצוא קשר בין האלימות הציבורית בארצות הברית בשנת 2020 סביב מותו של ג'ורג' פלויד ובין מגפת הקורונה שהייתה אז בעיצומה.
המאה ה־21 משדרת חזות מטעה. כלפי חוץ הסכסוכים הבינלאומיים התעדנו מעט, אולם הפוסטמודרנה מגדלת דורות של צעירים עקורים משורשים וממשמעות, שגדלים להיות מבוגרים מתוסכלים. התסיסה ניכרת במגוון תחומים: פירוק התא המשפחתי; בעיות סמים, פשיעה או אלימות פיזית, מילולית ווירטואלית; בידור פוגעני; חילונות דורסנית או תגובת נגד פונדמנטליסטית־דתית. גם המאבקים הלאומיים, ששטיפת המוח הליברלית מנסה לשכנע את עצמה שהם נחלת העבר, לא פסו מן העולם. בחברה שאיבדה את המשמעות לקיומה, המתחים והכעסים רוחשים כל העת מתחת לפני השטח. אנושות ללא אמונה באלוקים היא ענק כבד־משקל המהלך בכבדות על קרח דק. התפרצויות זעם לאומיות, כגון מלחמת רוסיה-אוקראינה הנוכחית, עלולות להיות רק קצה הקרחון הזה.
לאור זאת, הטיפול המעשי בכעס הוא לסמן נקודתית ושכלית על מה הרוגז, מה הנקודה המפריעה לנו. כעס ממוקד כזה מאפשר גם טיפול נכון בבעיה. הוא יופיע באופן מדוד, מבוקר ויעיל, ובהתאם לתנאי ה"הקפדה" והביקורת שצוינו לעיל – נקי מנגיעות אישיות ובעל מבט חיובי כללי.
העצה השנייה למיתון כעסים היא תרגול טכני. נשימות ארוכות, דיבור איטי, דמיון מודרך של חוויות מרגיעות – כל אלה עוזרים להכניס את הרוגז לפרופורציה. ישנו מיתוס נפוץ שמתן פורקן לזעם – באמצעות צרחות, הכאה בשק אגרוף, ניפוץ חפץ או הטחתו בקיר – משכך אותו. למען האמת, הסיבה שאנו חשים סוג של רגיעה לאחר פעולות מעין אלו היא מפני שהן התישו אותנו פיזית. הפורקן האלים לכעס אינו מרגיע אלא מלהיט אותו; צעקות רמות ותנועות חדות מצידנו רק "מחממות" אותנו יותר. הגישה היהודית לריסון הכעס היא מעשים שמאפשרים לממד השכלי לחלחל לחוויה הרגשית. למשל, שתיקה בזמן כעס היא מתכון בטוח לשליטה עצמית. "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר 'תולה ארץ על בלימה'".
העצה האחרונה והעיקרית לשליטה בכעסים היא לטפל בשורש שלהם. תחושות הפירוק, התסכול וחוסר השייכות שכה מאפיינות את המאה ה־21 הן כאמור המקור המרכזי להתפרצויות זעם וכעס. שיעמום, חוסר יצירה, ריקנות וניסיון למצוא נחמה בתאוות מזדמנות הם אלה שמעצבים בסופו של דבר את האישיות הרגזנית. הטיפול בשורש הבעיה הוא במכלול דרכים, שנועדו למלא את החיים בביטוי אישי בעל תוכן ומשמעות, וממילא להפחית את העצבנות: יצרנות, כושר גופני, חוויות בידור מאוזנות, האזנה למוזיקה סולידית, ובעקבותיהם התגברות על פחדים, אופטימיות, שליטה ויציבות אישיותית – כל אלה אמורים לאפיין את אישיותו של מאמין קר רוח ושקול במאה ה־21.
בחודש אלול יצא בעז"ה ספרו החדש של הרב לונדין, '12 אתגרי אמונה למאה ה־21 (2)' שיעסוק בין השאר בהתמודדות עם כעסים בדורנו
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***