לרגל הוצאת ספרו החדש, 'מתחככים', מתארח העיתונאי הוותיק גדעון אלון באולפן ערוץ 7 ומרחיב על הספר המגולל למעלה משלושים שנותיו ככתב פרלמנטארי בעיתונים 'הארץ' וישראל היום'.
"הכנסת עברה הרבה מאוד שינוים בתקופה הזו. מעמדה של הכנסת ירד בתקופה הזו בצורה ניכרת. בשנים הראשונות הייתה תרבות דיבור והתנהגות, יכולת הביטוי הייתה ברמה גבוהה הרבה יותר גבוהה", הוא אומר. האם השינוי הגדול נובע מחשיפת העבודה הפרלמנטארית לתקשורת? אלון סבור שגם לכך יש חלק, אך הפריימריז תרם לכך באופן משמעותי, שכן מועמדים משוכנעים שאם יתקפו ויקללו יצברו עוד ועוד נקודות בקרב ציבור המצביעים.
"בסופו של דבר במבט לאחור, מה שקובע הוא העשייה של חבר הכנסת, החוקים שקידמו, העשייה שעשו, באיזו מידה הם מילאו את תפקידם כגורם מפקח על הממשלה. תפקיד הח"כ הוא לא רק לחוקק חוקים אלא גם לפקח על הממשלה ושריה, ואני חושב שחלק גדול מחברי הכנסת שכחו את זה", אומר אלון.
לטעמו העובדה שהכנסת נראית כפי שהיא נראית גורמת בסופו של יום לכך שבעלי יכולת ורצון טוב לא רוצים להגיע לכנסת ולפעול בה. "אברום בורג כיו"ר כנסת החליט על הקמת ועדה שהמליצה על הקמת ערוץ כנסת. הרעיון היה להביא לכך שאולי הערוץ יעלה את תדמית הכנסת בעיני הציבור כי הערוצים האחרים מראים רק את הביזיונות והצעקות של הכנסת. מה קרה בפועל, הוקם ערוץ הכנסת ושיעורי הצפייה בו מאוד נמוכים וגם הם בזים ולועגים לחברי הכנסת".
אלון סבור שהתקשורת חוטאת לשליחותה הציבורית שכן תפקידם של הכתבים הוא לא רק לצטט חברי כנסת אלא לבדוק כיצד הוועדות עבודות וכיצד מתבצעת עבודת החקיקה, אם יש בזבוזים וכיוצא באלה, אבל המירוץ אחר הסקופים גורם לכך שהעבודה הזו אינה נעשית. להערכתו מערכות התקשורת לוחצות על הכתבים להביא סקופים וכותרות ובכך מונעים מהם לעשות את החלק הרציני יותר של עבודתם.
עם זאת רבים בתקשורת ומקרב בוגרי הזירה הצבאית מעוניינים להשתלב בעשייה הפוליטית. אלון סבור שהסיבה לכך היא ההבנה שבסופו של יום הזירה הפוליטית היא המקום ממנו ניתן להשפיע. "דרך הכנסת הם מאמינים שהם יגיעו לממשלה, אבל יש חשיבות רבה שהכנסת תחזור לממדים של תפקוד".
אלון מספר כי במעמד מסירת ספרו ליו"ר הכנסת, מיקי לוי, הוא אמר לו שטעותו הגדולה של מיקי לוי הייתה שלא הוקמה ועדת אתיקה בכהונה האחרונה, מה שהוביל להתבטאויות חריפות עד כדי גידופים מצידם של חברי כנסת מבלי שניתן לנקוט נגדם בסנקציה כלשהי.
בספרו כולל גדעון אלון לא מעט סיפורים מהוויי הכנסת. לנו הוא מספר כי הבחין בכך שחברי הכנסת ערבים ממעטים להסתודד עם עיתונאים יהודים במזנון הכנסת. הוא בחן את העובדה הזו ושוחח עם חברי כנסת וחברי כנסת לשעבר והם אישרו לו שאכן לא עלה בידיהם ליצור קשר עם עיתונאים וח"כים יהודים למעט הח"כים החרדים על רקע של חקיקה משותפת ויוזמות משותפות.
פינה משמעותית אך בלתי ידועה לציבור בעבודת הכנסת נמצאת בוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון. אלון מספר כי אלה "מקיימות את הדיונים שלהן בדלתיים סגורות. מדובר בצוותים של 3-4 חברי כנסת בלבד. בתקופת שמיר כראש ממשלה הוא ראה חשיבות גדולה בעבודת הוועדות הללו ולכן הוא התנגד שיוסי שריד יהיה חבר בוועדת משנה שכזו כי אמר שהוא לא סומך עליו כמי שהגיע ממר"צ ואיך הוא ישמע את סודות המדינה". בוועדות המשנה הללו הופכים הח"כים שותפי סוד לבכירי מערכת הביטחון ומהצד השני הם גם מפקחים על עבודתם של אותם בכירים.
גדעון אלון מספר בספרו על ראובן ריבלין, לימים יו"ר הכנסת, שחלפו לא פחות מחמישה חודשים עד שעלה לשאת את נאום הבכורה שלו כי לא חש מספיק מצוי ובקי בכל נושא שעולה לדיון. כשדובר על תקציב חש שהוא מבין בנושא מתוך עברו בעיריית ירושלים ולכן בחר לשאת דברים בתחום זה.
אלון מסכם ואומר שלאחר שנים בהן הכיר את כל צדדיה של הכנסת הוא אינו מתגעגע והזירה הזו אינה חסרה לו כלל ועיקר.