יגאל גרוס
יגאל גרוס צילום: באדיבות המצולם

בפרשת השבוע מספרת התורה על מסעות בני ישראל במדבר, בסך הכל ארבעים ושניים מסעות. לאחר פירוט המסעות, פונה הקב''ה למשה שיורה לבני ישראל (לג, נג), שכאשר הם עוברים את הירדן אל ארץ כנען, עליהם לרשת את הארץ ולשבת בה. נחלקו הראשונים בביאור הפסוק:

א. רש''י (שם ד''ה והורשתם) פירש, שהפסוק בא לומר אמירה מציאותית. רק לאחר שתרשו את הארץ ותגרשו את היושבים עליה, תוכלו לשבת בה בבטחה. ב. הרמב''ן (שם ד''ה והורשתם) חלק על רש''י, וסבר שכוונת הפסוק להורות שיש מצווה מדאורייתא לרשת את הארץ, ושבני ישראל לא יעלו על דעתם לזנוח את ארץ ישראל לטובת ארצות אחרות. ובלשונו:

''על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.''

בעקבות דברי הרמב''ן הכותב שיש מצווה לעלות לארץ ישראל ולהוריש אותה, נעסוק השבוע במחלוקת הפוסקים האם יש מצווה לעלות לארץ ישראל. כמו כן נראה לסוברים שיש מצווה, את מחלוקת האחרונים האם מדובר במצווה שחובה לקיימה כמו מצוות תפילין, או כמצווה שראוי וטוב לקיימה, אך היא איננה חובה וכמו מצוות ציצית.

האם יש איסור לעלות

האם יש מצווה לעלות לארץ? כדי לענות על שאלה זו, יש לפתוח בעקבות הגמרא בכתובות (קיא ע''א), במחלוקת האם מותר בזמן הזה לעלות לארץ. הגמרא במסכת כתובות מביאה את דברי רבי זירא הדורש מהפסוק 'השבעתי אתכם בנות ירושלים'', שהקב''ה השביע את בני ישראל שתי שבועות: שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות העולם.

בעקבות דברי הגמרא, טענו האדמו''ר ממנוקאטש (שפר ייששכר), הרב יואל טייטלבום (ויואל משה, הקדמה) ועוד מספר פוסקים, שיש איסור לעלות בזמן הזה לארץ ישראל, וצריך לחכות למשיח שיעלה. כך גם הסביר את התרחשות השואה, שכן כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, במקרה בו יעברו בני ישראל על השבועות - יתיר הקב''ה את בשרם כצבאים ואיילות השדה, ובלשונו:

''ועכשיו בדורנו אין צריכים לחפש את העוון שהביא עלינו את הצרה הזאת, כי הוא מפורש בדברי חז''ל שהגידו לנו זאת שלמדו מקראי שעל ידי העברה על השבועות שלא לעלות בחומה ולדחוק את הקץ, אני מתיר את בשרכם כצבאות ואיילות השדה, ובעוונות הרבים כן היה.''

כיצד יתמודד עם העובדה שהרי''ף, הרמב''ם והרא''ש, לא הביאו את מימרת שלושת השבועות, ובפשטות משמע לכאורה שמדובר במימרא הלכתית, או שאינה נפסקה להלכה? הרב טייטלבום (שו''ת ויואל משה סי' פ) דחק וטען, שמעבר לכך שפוסקים רבים אכן הביאו מימרא זו (ובפרט בקרב בעלי התוספות), הרמב''ם לא הביא הלכה זו, שכן אין דרכו להביא עונשים ואזהרות.

דעת המתירים

פוסקים רבים חלקו וסברו שאין איסור לעלות בזמן הזה לארץ, וכך נוהג בפועל רוב ככל עם ישראל. והסיבה, שמעבר לכך שראיות הרב יואל טייטלבום דחוקות, השולחן ערוך פסק שאדם יכול לגרש את אשתו (וכן להפך) במקרה בו הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא מסרבת - מוכח שהמצווה נוהגת גם בזמן הזה. את ראיית 'שלושת השבועות' דחו במספר רב של אופנים:

ראשית: יש שהבינו שמימרא זו כלל אינה הלכתית, ולראייה שאפילו הרמב''ם (וקל וחומר הרי''ף והרא''ש) שמביא בספרו משנה תורה את כל ההלכות הנהוגות - אינו מביא אותה. כמו כן מוכח גם מדברי הרמב''ן ושאר ראשוני ספרד, שבהתייחסותם לעלייה לארץ ישראל, לא הזכירו את איסור שלושת השבועות.

שנית: גם אם מימרא זו אכן הלכתית, מספר פוסקים כתבו שסיבות שונות גרמו לכך שבזמן הזה בטל האיסור. או משום שהאיסור תקף לזמן מוגבל, או שלאחר הצהרת בלפור בה הכירה בריטניה בזכותו של העם היהודי למדינת ישראל, אין העלייה לארץ ישראל נחשבת יותר מרידה באומות, וכפי שכתבו האבני נזר (יו''ד תנד, נו) והאור שמח (מכתב, התקופה הגדולה):

''אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת המלכות הנאורות בסאן רמו ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה שייכת לעם ישראל, וכיוון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים קמה מצוות ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה למקומה, ומצווה על כל איש לסייע ככל יכולתו לקיים מצווה זו.''

שלישית: מובא בשם הסטייפלר (קריינא דאיגרתא סי' רה) שטען, שגם אם אכן היה איסור לעלות לארץ ישראל ולכונן בה שלטון יהודי מחמת השבועות, האיסור מוטל על הראשונים שעשו כך, אך הבאים אחריהם כבר אינם עוברים איסור (ובדומה לאיסור לא ילבש, גברים לבשו בגד שמקובל כבגדי נשים ועברו איסור, אך לאחר מכן כשנעשה מקובל גם אצל הגברים האיסור לא קיים).

האם יש מצווה לעלות

נמצא, שלדעת רוב הפוסקים אין איסור לעלות בזמן הזה לארץ ישראל. שאלה נוספת בה נחלקו הראשונים היא, האם יש מצווה לעלות בזמן הזה לארץ, ואם כן האם מצווה זו מדאורייתא או מדרבנן:

א. מצווה מדאורייתא: כפי שראינו בפתיחה, הרמב''ן (עשין ששכח הרב, מצווה ד') בדעה המחמירה ביותר סבר, שיש מצווה דאורייתא לעלות לארץ ישראל ואף לכבוש אותה, וכן כתב הרשב''ץ (ג, רפח). ראייה לדבריהם הביאו ממספר פסוקים בתורה (בפרשת דברים, עקב ועוד) בהם כתוב על המצווה לרשת את הארץ, וכן מופיע בדברי הספרי לפרשת עקב.

כמו כן בגמרא בכתובות (קי ע''ב) כתוב, שכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, ולולא היה מדובר במצווה חשובה מדאורייתא, הגמרא לא הייתה מחדדת כל כך את חשיבות העניין. בנוסף, וכפי שראינו לעיל, מותר לבני זוג לכפות אחד את השני לעלות לארץ ישראל (ואם יש סירוב מותר לגרש), וסביר שחכמים יעשו תקנות רק כדי לחזק מצווה שמדאורייתא, ובלשון הרמב''ן:

''מצווה רביעית, שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג), והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.''

ב. מצווה מדרבנן: בניגוד לרמב''ן ולרשב''ץ, כפי שכתב הרב איתם הנקין (תחומין כח) רוב מוני המצוות וביניהם בעל הלכות גדולות, רבי סעדיה גאון והיראים - לא מנו את מצוות יישוב ארץ ישראל בספריהם, ובפשטות לשיטתם מדובר במצווה דרבנן בלבד. את הפסוקים שהביא הרמב''ן להוכיח שיטתו יפרשו, שמדובר בציווים שנאמרו רק לדור המדבר שנכנסו לארץ, ולא לדורות.

בטעם הדבר שחז''ל הפליגו במצוות יישוב ארץ ישראל, למרות שמדובר במצווה מדרבנן בלבד, נאמרו מספר סיבות. החתם סופר (יו''ד סי' רלג) תירץ, שבגלל קדושת הארץ חז''ל הפליגו בחשיבותה. טעם נוסף הביאו הפוסקים, שכאשר יישבו יהודים רבים בארץ ישראל, אז יהיה קל יותר לקיים את התורה והמצוות, וכפי שכתב הריטב''א (שבת קל ע''ב) שהיא תועלת לכל ישראל.

ג. אין מצווה: גישה שלישית בפוסקים היא גישת רבי חיים הכהן (תוספות כתובות קי ד''ה הוא) שסבר, שבזמן הזה אין כלל מצווה לעלות לארץ ישראל, כיוון שיש מספר מצוות התלויות בארץ שאי אפשר לקיימן כראוי, ולכן עדיף להישאר בחוץ לארץ, וכן צירף דעה זו הרב שלמה קלוגר (אלף לך שלמה, אבן העזר, קיח) לאדם שנשבע לעלות לארץ, ולא יכול היה לעמוד בשבועתו:

''הנה מה שדנני כטועה בדבר משנה דמחו"ל לארץ ישראל כופין, הנה לא כן הוא. הרי דעת רבינו חיים הובא בדרכי משה אבן העזר סי' ע"ה, דבזמן הזה אין מצוה כלל לעלות לארץ ישראל מכח דיש מצות התלויות בארץ ואין נזהרים בהם, ונענשים עליהם, ולכך ויצא הפסדו בשכרו (ועיין הערה ).''

יש לציין שאמנם המהרי''ט (יו''ד ב, כח) סבר, שדברי רבי חיים הכהן נכתבו על ידי תלמיד טועה. שכן לא מסתבר שקושי לקיים את המצוות התלויות בארץ יגרום להפטר מהן. כמו כן, הרא''ש והמרדכי שהביאו את דברי התוספות, השמיטו את פירוש רבי חיים הכהן, כך שייתכן שהדברים הוספו במהלך השנים על ידי תלמיד טועה (ויש שחלקו על דבריו).

דעת הרמב''ם

כמו רוב מוני המצוות, הרמב''ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל בהלכותיו. רבים מהאחרונים וביניהם הכנסת הגדולה (יו''ד רלט) והשדי חמד (ו, אות ט) סברו, שלדעת הרמב''ם המצווה ליישב את ארץ ישראל מדרבנן בלבד. אחרים בכל זאת סברו שלרמב"ם מדובר במצווה דאורייתא, והביאו מספר סיבות מדוע הוא לא מנה את המצווה בהלכותיו:

א. האבני נזר (יו''ד תנד, ו) כתב, שהרמב''ם כלל את מצוות יישוב הארץ במצווה להחרים את הגויים ('החרם תחרימם'), בדומה למצוות בניית הארון הכלולה במצוות בניין המקדש. הקושי בפירוש זה הוא, שאם כך הרמב''ם היה צריך לעשות הפוך. למנות את מצוות יישוב ארץ ישראל שהיא מצווה כללית, ובתוכה לכלול את המצווה לרשת את הארץ.

ב. הרב קוק (מובא בציץ אליעזר ז, מח) הסביר, שהרמב''ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ, מכיוון שהיא מצווה כללית, כלומר מצווה שמצוות רבות אחרות תלויות בה, ולכן אינה נמנית כמצווה וכפי שכתב הרמב''ם בשורש ד'. הקושי בפירוש זה הוא, שכפי שכתב הרמב''ם רק מצווה כללית שאינה בעלת מעשה מוגדר אינה נמנית, אך לא מצווה כמו עלייה לארץ ישראל שמחייבת עשייה בפועל.

מצווה חיובית או קיומית

נמצא שרוב הפוסקים סוברים שיש מצווה לגור בארץ ישראל, ונחלקו האם מדובר במצווה דאורייתא או דרבנן. ייתכן שהשלכה למחלוקת זו תהיה במקרה של מחלוקות בין הפוסקים, וכמו המחלוקת האם מדובר במצווה שחובה על כל אדם לקיימה וכמו מצוות תפילין ולולב, או שיש מקום להקל כי מדובר במצווה קיומית, כלומר שהעושה אותה מקיים מצווה, אך אין חובה לעשותה:

א. הרב משה פיינשטיין (אג''מ א, קב) והציץ אליעזר (יד, עב) סברו, שזו מצווה קיומית, ועל אף שיציאה מהארץ ללא צורך אסורה (כפי שראינו בעבר), בכל זאת אדם הגר בחו''ל אינו מחויב לעלות לארץ. ראייה לדבריהם הביאו מדברי הרמב''ם (מלכים ה, ז) הכותב, שמותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, ודווקא היוצא מארץ ישראל לחו''ל דומה כמי שאין לו א-לוה.

ב. הרב עובדיה (קובץ תורה שבע''פ חלק יא) חלק על דבריהם וכתב שמדובר בחובה גמורה, כמו החובה להניח תפילין. ראייה לדבריו הביא מכך שאחד מבני הזוג יכול לכפות את השני שיעלה לארץ ישראל, ואם מדובר היה במצווה קיומית בלבד, כיצד ייתכן שחז''ל היו נותנים היתר כה מופלג, שיכול לגרום לגירושין במקרה בו אחד מבני הזוג מסרב לעלות?!

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו ...

יגאל גרוס הוא אברך בישיבת מרכז הרב

מצאת טעות? tora2338@gmail.com