ארנון סגל
ארנון סגל צילום: יוסי אלוני

בעצם עלי להודות לדוד וכטל. ראשית, על השפה המכובדת שבה התייחס, גם אם בשלילה, למועמדות שלי לרשימת הציונות הדתית. שנית, על עצם העלאת השאלות בעניינים שספגתי עליהם אש רבה כל כך, לטעמי על לא עוול בכפי – שאלות שמאפשרות לי כעת במה ראשונית להשיב.

מהיכן להתחיל? אולי מהסחרור שאליו הכניסה הכנסת היוצאת את הימין. אין ספק שהשטן עובד שעות נוספות במחננו, המחנה הלאומי, והורס בשיטתיות כל חלקה טובה במאמצי שיסוי ובאווירת עליהום. איש מרעהו הישמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקוב וכל רע רכיל יהלוך, מקונן ירמיהו, וזו בדיוק האווירה בימים אלו בקרבנו.

ציד מכשפות הזוי מתנהל בימין ואיש, בעל קבלות מוכחות ככל שיהיו, איננו חסין מפניו. זה אולי החטא הגדול של בנט, שקד ומתן כהנא שאליהם הושוויתי בידי דוד וכטל כמו בידי קבוצה שלמה ברשתות החברתיות. העובדה שלצורך רווחים אישיים הם הכניסו לממשלת ישראל את אויבי ישראל פגעה אנושות לשנים רבות קדימה באמון הציבורי בדמות הפוליטיקאי באשר הוא, הטילה כתם מכוער על הכיפות הסרוגות כולן ובזה בעצם גם חיללה שם שמיים – אבל יותר מכל ריסקה את אווירת הרעוּת והשותפות לדרך במחנה הלאומי.

רק בגלל העובדה הזו אדם כמוני צריך להוכיח ולחזור ולהוכיח וגם זה לא מועיל – שאין שום סיכוי שיקים באצבעו ממשלה עם יאיר לפיד או גנץ או מנסור עבאס או אחמד טיבי, כאילו מי מהם יגשים את החלומות הגדולים שבשמם יצאתי לדרך.

אבל בואו נפרוט את הדברים לפרוטות. הואשמתי בידי וכטל בזלזול בקדושת הכותל המערבי, בה בעת שמאמרו פגש אותי בין מנחה לערבית ברחבת הכותל – בית הכנסת שלי ביום-יום. נכון, הייתי מעדיף להתפלל בהר הבית אבל זה עדיין איננו מתאפשר לצער הלב. בכל אופן, לא מצאת זלזול בקדושת הכותל בדבריי. רק כאב עמוק על הזלזול הלאומי שלנו בקדושת הר הבית. האם מי שאיננו עולה להר הבית רשאי להתעלם מחילול הקודש, המתבטא למשל בעובדה שכרזת חמאס קידמה את פני (המוסלמים) הבאים להר בחג הקרבן האחרון, כשעליה איור הדיסקית של הדר גולדין? האם מי שאיננו עולה להר הבית רשאי להתעלם מחילול הקודש הבא לידי ביטוי במקרה הטוב במשחקי כדורגל במקום המקדש ובמקרה הרע באוהדי מוחמד דף העושים שם כבשלהם?

האם באמת ובתמים אתה טוען, דוד וכטל, שארנון סגל המציא מלבו את ההיתר לעלות להר הבית נגד כל גדולי ישראל, או שהוא בסך הכל הולך בכך בעקבות גדולים רבים בעבר ובהווה כדוגמת הרב גורן, הרב שאר ישוב כהן, הרב חיים דוד הלוי, הרב נחום רבינוביץ', הרב אליעזר ולדמן, הרב אליעזר מלמד, הרב ליאור, הרב צפניה דרורי, הרב ראם הכהן ועוד רבים רבים?

לא התנשאתי ולא הייתי מעז להתנשא או אפילו להתבטא נגד הרב יצחק יוסף. כל שהבעתי בראיון הוא כאב עמוק על כך שבהר הבית האויב חוגג ואילו תשומת הלב של ראשי המערכת הדתית בארץ מוקדשת למתי המעט העולים אל ההר כהלכה. "כי קנאת ביתך אכלתני" (תהילים סט, י).

ואגב, אם תקרא את ראשי הפרקים של המצע שפרסמתי תראה שהחלק הארוך ביותר מוקדש לחיזוק הרבנות הראשית. חיזוק באמת. הרבנות לדאבוננו איננה זוכה לכבוד המגיע לה, ואף איננה מתקרבת לעמוד בייעוד שהתווה לה הרב קוק בראשית הדרך – להוות מעין סנהדרין, מורת הוראה לרבים ומקור השראה רוחני. בימינו, בואו נודה באמת, הרבנות איננה יותר מאשר מש"קית הדת של המדינה, זו שאחראית על רישום נישואין, הפעלת מקוואות, כשרות וגיור וזהו. לצער הלב, באמת לצער הלב, אינני מכיר רבים בישראל שפסיקת הרבנות הראשית היא המתווה את דרכם היומיומית.

למה זה כך? מכיוון שהגוף הבוחר את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית מורכב מ-150 איש, חלקם הבלתי מבוטל עסקנים, אפילו לא דתיים בהכרח, שבינם לבין המוסד החשוב הזה אין הרבה. על פי ההצעה שלי, לעומת זאת, את הרבנות יבחרו בקלפיות ברחבי הארץ כל מי שיצהירו מראש שיאמצו את פסיקת הרבנות הראשית. גם לא-יהודים שיצהירו על כך יוכלו להשתתף בהצבעה. מספר הרבנים במועצת הרבנות הראשית יגדל מ-15 ל-71 ואלה בתורם יבחרו מקרבם את הרבנים הראשיים. הרבנות תהיה מחוייבת מעתה לחוות דעה בכל נושא שעל הפרק ושהיא נשאלת בידי הציבור, ולשלטון תהיה חובת התייעצות עמה. לא ציות, התייעצות. כעת, האם אני מזלזל ברבנות הראשית או להפך, כואב את מצבה הנוכחי ומבקש להשיב לה את כבודה מקדם?

והערה אחרונה בנושא "תמיכתי ברפורמים" כביכול. זהו עוד אחד מהנושאים שגיליתי מאז הכרזתי על מועמדותי שבעניינו עלי להוכיח שאין לי אחות (ומה לעשות שיש לי, שלוש, ברוך ה'). אז זהו שלא תמכתי ברפורמים ולא חלמתי לתמוך ברפורמים. בסך הכל הבעתי כאב על מה שאני עד לו כמעט מדי ראש חודש – מלחמות היהודים בכותל, שרק בנס טרם הסתיימו ברצח. כעת, האם לדעתך, דוד וכטל, הקב"ה שמח במלחמות הללו, נגד יהודים אחרים, יהודים שגם אם אין רוח חכמים נוחה מהתנהלותם, בשורה התחתונה מביאים עמם ספרי תורה ושם שמיים על פיהם? ובכן, לענ"ד הוא לא שמח בזה. היחידים השמחים בכך הם אויבינו, הצופים על מריבותינו הפנימיות מהר קודשנו הנתון כולו בחדלוננו ובאשמתנו בבלעדיות אסלאמית הדוקה.