ההתנתקות שלי התחילה בימית

יום השנה שלי להתנתקות, ואני עמוק בשמאל, עובדת בעיתון "הארץ" - אלה תולדות הזיכרונות שלי, הניסיון להסביר את האשליה שהובילה אותנו הלום למלחמה אחר מלחמה, מבצע אחר מבצע וחוסר ביטחון מוחלט גם לנו וגם לעזה, עד שחזרתי הביתה לימין והצבעתי לראשונה בחיי לליכוד, בבחירות 2015.

מכיוון שהגעתי לשמאל לאחר פעילות בנוער התחייה, הגרעין שלי היה ימני תמיד. מעולם לא פקפקתי בציונות ולא בכך שכל א"י שייכת לנו. רציתי רק פשרה טריטוריאלית כי האמנתי שזה יביא שלום, או לפחות הסדר אי לוחמה. בשנים ההן עוד הייתה לנו סיבה להאמין בהיתכנות זאת.

כל עוד חיית החושך לא מזנקת מתחת למיטה יש סיכוי שהיא מעולם לא הייתה קיימת אלא יציר דמיוננו שזקוק לפחד כדי לצמח אומץ להתגבר עליו. במקרה הזה - הפחד להושיט יד לשלום לאחר פחות מ-40 שנות מדינה ומלחמות.

להגנתי אומר שבפינוי ימית וסיני הייתי בימין שהתנגד לבגין ועשה לו את המוות בגלל הנסיגה מסיני ב-1982. בת 17 בקושי, עם כל הלהט של נוער כמו זה שהתייצב בגוש קטיף שנים אחר כך, עם כל הצדק לצדו. הסתובבתי גם בתיכון עם חולצת התחייה וסטיקרים של התנועה לעצירת הנסיגה מסיני והאמנתי בכל לבי שזאת טעות, ותפרוץ מלחמה אם רק ניסוג.

אני זוכרת את גאולה כהן ויובל נאמן ושאר חברי התחייה מאתגרים את הסבלנות של מנחם בגין ויצחק שמיר מכל מקום ואותנו מאמינים עד הרגע האחרון שלא יהיה פינוי. הרי הסכם השלום עם מצרים העניק לנו חמש שנים של הסתגלות לרעיון, מה שלא היה קיים כלל בהתנתקות מגוש קטיף ולכן היא הייתה ברוטלית יותר, כדרכו של אריאל שרון. כמו שניהל מלחמה כך ניהל את השלום הכוזב שלו.

הנה היפוך מעניין נוסף, אחד מני רבים. בניגוד גמור לטעות רווחת, דווקא ארגון שלום עכשיו הוא זה שהתייצב לצד מנחם בגין ותמך בו בדרך לשלום. תשאלו את יובל שטייניץ על אותה תקופה ותבינו כמה מוזר היה ההיפוך הזה שאני בנוער התחייה יוצאת נגד ראש ממשלת ימין והשמאל הקיצוני מעודד אותו להמשיך.

מצעד האיוולת המוחלטת של שרון

טראומה ראשונה של פינוי לא שוכחים לעולם וזה מה שהיה פינוי סיני. המראות היו איומים והמחשבה על פינוי קרוב כל כך לביתי באשקלון הפחידה. עם זאת, מתחת לפני השטח יציבות השלום עם מצרים הובילה אותי לקוות שיהיה כך גם כאן. זה מה שאנשים לא מבינים - איך כל כך הרבה אנשים הולכו שולל למרות האזהרות. אני מאמינה שזה גם משום שכך גדלנו וחונכנו כעם, על האתוס שאנחנו מבקשי שלום ונוכל לגרום לזה לקרות אם רק נתאחד ונעשה את הדבר הנכון. לא עוד מלחמת אחים אלא רק פינוי כואב שיעניק תקווה. ההסכם עם מצרים בהחלט גרם לנו להאמין שנוכל לשלוט גם כאן במצב, בתוספת בלמים ואיזונים, וכמובן צה"ל.

בדיעבד, הטעות הכי גדולה הייתה לחשוב בצורה גזענית ומתנשאת גם בשמאל שכל הערבים הם אותו דבר ומה שעבד עם מצרים וירדן ילך גם בעזה. כן, ישראלים הם גזענים של ציפיות נמוכות והם יעדיפו לטעות בקריאת הסימנים משום שהים אותו ים ועזה היא בסך הכל עזה, למרות שהיו מי ששאלו: ואחר כך, מה?

אחר כך, חשבו, אם תהיה בעיה ניכנס בהם וגם תהיה לנו לגיטימציה להגן על עצמנו צבאית, וגם את זה אמרו חוכמולוגים משמאל. אבל אף אחד לא תיאר לעצמו איך תיראה הכניסה הזאת באמת וכמה פעמים נידרש אליה. ככל שעוברות השנים ומתווספים אלתורים ושפצורים והטבות וצ'ופרים לארגונים השונים למבצעים הצבאיים בעזה, במחשבה נואלת שאולי הפעם זה כן יצליח, אנחנו מבינים שההתנתקות הייתה המחשה קלאסית של מצעד האיוולת של ברברה טוכמן שכל שמאלני מטיף לקרוא אותו עד שזה קורה גם לו.

בספר שאני כותבת בקושי רגשי רב על המסע הזה כבר 8 שנים, מאז מבצע צוק איתן שלאחריו חזרתי הביתה לימין, אני מדברת בדיוק על זה - סימני הדרך והאיתותים, התקווה וההיאחזות בבדל הוכחות כי בכל זאת, אנחנו עם רודף שלום וקיווינו. פספסנו את הכל משום שהיינו באקסטזה של שלום, של פיוס, של כוחנו ועוצם ידנו בלבד, בהנחה שגויה שגם כאן תמריצים כספיים מכל העולם הם שם המשחק ולכן גם כשלנו בטיפול במתיישבים בגוש קטיף, כי מה זה הכסף הקטן שמגיע לשיקום שלהם לעומת השלמונים שנשלם לחמאס בעזה תמורת שלום עם השמאל המתלהב מהצד מאריק שרון, "הקצב מלבנון"?

אכזריות שרון וממשלתו

הייתי צריכה להבין שזה יהיה אחרת ולו רק בגלל האטימות והאכזריות של שרון וממשלתו, כל משרתיו והשמאל שהתרפס לפניו 20 שנה לאחר שנחשב לשטן שיזם את מלחמת לבנון מבלי להבין לאן תידרדר ומהו המחיר שנשלם, גם אם הייתה הצדקה לתחילתה. הדורסנות והאטימות שלו היו מפורסמות. אמא שלי קראה לו תמיד אטילה ההוני, שעליו אמרו תמיד שבכל מקום שבו דרך לא צמח יותר שום דבר לעולם. שנה לאחר תחילת מלחמת לבנון כבר מצאתי את עצמי בשמאל, אגב, שוב בגלל הרצון לשלום ולשקט ללא קרבנות שווא והרוגים. אז גם התרחב הקרע שהחל במלחמת יום כיפור בעם, וכבר הפגנתי נגד הממשלה, שוב, הפעם כשמאל.

הקריעה ששרון קרע את העם הייתה זהה בעיניי לקריעה של רבין באוסלו ודומה לה באותה אטימות. בדיוק כפי ששרון דהר לתוך לבנון והשאיר אותנו בה שנים אחר כך גם כשלא היה צורך בכך, כך הוא גם הסתער עם מלחכי הפנכה שלו משמאל ומימין על גוש קטיף. אין מילה אחרת לתאר אותם בהתחשב בכך שהוא היה מוקף אנשי ימין וליכוד שלא הייתה להם בעיה לעקור אנשים מביתם ולכולנו ברור שזה משום שהם לא היו משלנו, החילונים שניהלו את העקירה. כדי להבין את גודל המהפכים והקרעים בעם, זכרו שצחי הנגבי, בנה של גאולה כהן הנערצת עליי מהתחייה, הוא זה שהתבצר על האנדרטה בימית כדי להתנגד לפינוי ותראו איפה הוא היום. גורש מהליכוד שנים מאוחר מדי. טוב שגם גלעד שרון כנראה לא יישב בליכוד ואל תקנו את התירוצים שלו. כל מי שהיה בפורום המצומצם של שרון אחראי לקטסטרופה הזאת וחייב להיענש על כך בחוסר אמון.

טראומת הפינוי לא עוברת לעולם גם אצל מי שצפה בה

אז החל הפינוי, הגירוש מגוש קטיף, וקיוויתי והאמנתי שלא אחזור על הטראומה של ימית שוב כי זה היה נורא. אני לא יכולה לצפות עד היום במלחמת האחים שהייתה שם על הגגות. נדמה לכם שאתם מבינים במה מדובר אם אתם מדברים רק על גוש קטיף.

בימית התקבצו מתנגדים מכל הארץ וזרקו חיילים מהגגות. חיילים נזרקו מהסולמות וירו קצף על התושבים. אולי יש הבדל בחריפות המאבק שם משום שמדובר היה בפינוי משמעותי ראשון והרוב היו חילונים שנלחמו על ביתם, לעומת הדתיים של גוש קטיף. גם את זה אני מנסה להבין משום שיש הבדל עצום כשהרבנים מובילים מאבק לעומת מנהיגים חילונים ציונים שצמחו מהשטח כמו אבי פרחן ואנשי התחייה.

אני זוכרת שעמדתי דום מול השידור של פינוי גן הירק בנאות סיני. כמה בכיתי כשעזר ויצמן עמד עם תושבי המקום לאחר הקרב האחרון, שרו התקווה בבכי נורא וקיפלו את דגל ישראל. אבל אחר כך היה שקט מכיוון מצרים ונראה היה שזה עובד ויהיה שלום, גם כשהחלה מלחמת לבנון מעט אחר כך.

ההתנתקות, גם מהימין

קדימה לשנת 2005. אני עובדת בעיתון הארץ כבר חמש שנים ומשהו והפעם בתפקידיי בדסק החדשות. ההמולה והמהומה הרגילה, הכתב שלנו בגוש קטיף, מסקרים את הפינוי מבפנים ואני עוקבת אחר האנשים בשידורים האלימים והמיוזעים כל כך ומנסה לזהות פרצופים מוכרים, מרגישה את הדז'ה וו של פינוי סיני וימית, וברור לי שמישהו כאן מוליך שולל מישהו, למרות שהייתי כבר עמוק בשמאל.

יושבת בדסק ברחוב שוקן 21, מוקפת אנשים שברובם היו טרודים מדי מכדי להביע רגשות אבל גם לא רציתי לדעת ולשאול, למיטב זיכרוני. אם יש משהו שחשוב לדעת על מי שעוסק בעיתונות בכל תפקיד שהוא זה שהטראומות מצטברות אצלם מהעיסוק הבלתי פוסק בחומרים שונים, מחשיבה, כתיבה ועריכה ודיבורים על כך ואין רגע של הפוגה מכך. האינתיפאדה השנייה האינטנסיבית כל כך, למשל, הותירה פציעה עמוקה אצל אנשי המקצוע ומי שלא מדבר על זה לא יחלים מכך, גם אם הוא שמאלני. הדיווחים על גוש קטיף היו פגומים כמו כל עיתונות השמאל. רק אחר כך גיליתי שהם ישבו על אדמות פרטיות שנקנו על ידי הפרדסן טוביה מילר בתחילת המאה ה-19 כדי ליישב שם יהודים, כשזה עוד היה חלק מפלשתינה-א"י. תמיד הניחו לכולם לחשוב שמדובר באדמה גזולה ולא היא. ואכן, רוב העיתונות השתיקה את הספקות ופרסמה רק עלה תאנה פה ושם, למיטב זיכרוני, ולא מספיק מקום ניתן לספקות ולניתוח אמיתי מה יקרה אם זה ייכשל. איך באמת תיראה מלחמה עם עזה?

הגבולות שבלב מנעו סולידריות

אחד הדברים שמיהרתי להכות על חטא בגללם כשחזרתי הביתה לימין לאחר צוק איתן, כמה אירוני, היה חלקי הזעיר בעיתונות בהצבת חומות וגבולות בינינו לבין מי שלא התיישב בתוך הקו הירוק הלגיטימי בעיני רוב הישראלים, וזאת הייתה משימת חייה העיקרית של העיתונות מאז ימי סבסטיה. הקמת החומות בין הישראלים לבין המתנחלים הקלה, לדעתי, על הפגיעה בהם בכל מקום כי הסולידריות אתם נפגמה. תודה לאל שרובנו התפכחנו משם ואנחנו במקום אחר היום. היום ברור לנו שמי שחושב שהמתנחלים אשמים בטבח שלהם הוא שטוף מוח שמעדיף להתעלם מהעובדות. וגם זה היה תפקידנו בעיתונות, להעלים את העובדות והספקות.

היום ברור שהתנועה המשיחית מכולם, "שלום עכשיו", עשתה מאמץ כביר להציג אותם כמשיחיים בזמן שהם בסך הכל מקימים בית באותו מקום שממנו באנו כולנו כעם, ולהסתיר את העובדה שהמשיחיות האמיתית היא השאיפה הילדותית וחסרת ההבנה בהיסטוריה לעשות שלום אינסטנט, כי אין כזה דבר באמת. הרי חמש שנים לקח לישראלים להכיר ולהתרצות לשלום עם מצרים.

הכעס על תושבי גוש קטיף היה גדול, למרות הכאב. אני בוכה עם המפונים, בהם גם אנשים שהכרתי, כועסת על הרבנים שהוליכו אותם שולל וכואבת את הניתוק מהבית שבנו כל כך קרוב לעיר ילדותי, אשקלון. זה האזור שלי, המקום שלי, החולות שבהם צעדתי והים שבו טבלתי.

הפיגועים שהרגו את מתיישבי גוש קטיף היו איומים וקרעו גם כל מי שהיה לו לב, אבל את רוב הישראלים זה כבר לא עניין והם יצאו נגד תושבי גוש קטיף באותה האשמת קרבן שהאשימו את המתנחלים ביו"ש.

היום, רוב האנשים השפויים כבר מבינים שאת הנורא מכל שחזו אכן הבאנו על עצמנו ולכן המתנחלים הם חלק מאתנו יותר מאשר היה בהתנתקות. היום אני רוצה להאמין שלא ייתנו לפינוי נוסף כזה לקרות אבל רק הזמן יגיד אם נצליח להחלים מהסכין של ממשלת בנט-שקד-לפיד. נוצרה כאן התנתקות נוספת בתוך הימין, שהסיגה את הסולידריות הזאת לאחור, וכמצביעת ליכוד זה מפחיד אותי בגלל ההשלכות.