איומי חיזבאללה לפגוע בנכסי האנרגיה של ישראל בים התיכון הפכו לאחרונה עניין שבשגרה, ומוסברים לרוב כניסיון לצבור הון פוליטי בלבנון, להצדיק את נשק הארגון ולזכות בתהילה כשיושג הסכם על הגבול הימי שישביע את רצונה של בירות.
אולם האיומים אינם מושמעים בחלל ריק ולצידם באים גם מעשים. שיגור ארבעה כטב"מים לעבר "כריש" היו במוקד. אך חיזבאללה מפגין ביטחון עצמי גובר בדרום לבנון: מפגנים על הקו הכחול, עמדות תצפית "אזרחיות" חדשות על הגדר, ההתנכלויות לסיורי יוניפי"ל, ולאחרונה גם פתח באש נ"מ נגד כטב"מים של חיל האוויר.
משמעות הדברים חורגת מהרמה הטקטית, והם עלולים לשקף ביטחון מופרז של הארגון, ואולי של מנהיגו, ביכולתו לאתגר את ישראל מתחת לסף המלחמה.
יהירות דומה הובילה ב-2006 לאישור פעולת החטיפה שהחלה את מלחמת לבנון השנייה. אחרי המלחמה הודה נסראללה "לו ידעתי שתהיה מלחמה לא הייתי מאשר את הפעולה".
על ממשלת ישראל לעשות מאמץ להימנע מהסלמה, אך בה בעת להיות מוכנה לפריצתה. יש חשיבות רבה להבהיר לחיזבאללה שהנתיב שהוא צועד בו יוביל לחורבנו, וכי אל לו לטעות שוב בהערכת נחישות ישראל להגן על עצמה.
המאמצים כעת צריכים לכלול לא רק מסרים מדיניים וצעדי מוכנות אלא גם התנהלות נכונה במשא ומתן על הגבול הימי ומאגרי הגז. אלה ימחישו כי ישראל אינה נכנעת לתכתיבי הטרור. אבל מעל לכל יש להיערך למערכה בהיקף מלא ולמנף שגיאות נסראללה לטיפול במערך טיליו המדויקים ולתחזוק ההרתעה ל-15 שנים נוספות.
(פורסם בחשבון הטוויטר של עמוס ידלין)