170,000 בחורי ישיבות, מכינות דתיות ובנות מדרשה התחילו את לימודיהם בא' אלול תשפ"ב במדינת ישראל (חרדים+דתיים לאומיים). עליהם מצטרפים מאות אלפים, אם לא מיליונים, שקובעים עיתים לתורה. זהו נתון מדהים, בשנת תש"ח למשל היו רשומים 400 בחורי ישיבה במדינת ישראל.
שוטטות אקראית בתקשורת החילונית בשנים האחרונות מספרת לנו שעולם התורה הולך ודועך. הצעירים לדעתם הם "דור אבוד" של הקורונה; מיואשים שרוצים לרדת לחו"ל; על פי ה"תחקירים" וסדרות הרשת - שליש מבחורי הישיבה/ המדרשות סובלים הטרדות מהרבנים שלהם; שליש להטבי"ם מודחקים בארון; ושליש דתלש"ים. קוראים לכל זה - wishful thinking (תקוות שווא). המציאות בשטח היא הפוכה: עולם התורה הולך וגדל. הולך ומתעצם; כנראה שהצעירים והצעירות פחות מתרשמים מתוכניות התעמולה ויותר מחפשים קדושה.
"מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם" (יומא כח, ב); עולם הישיבות בעם ישראל הוא נצחי. ישיבה מלשון "לשבת"– יציבות וקביעות. בעולם פוסטמודרני, ספקני ותלוש – כולם מחפשים משמעות, עוגן ושייכות, וחלק הולך וגדל מוצא זאת בתורה.
קחו את זה כמשל לנתונים נוספים בתחום הלאומי, הכלכלי והתרבותי – אל תתרשמו משטיפת מוח תקשורתית; הכלבים נובחים והשיירה עוברת. מדינת ישראל כבר בהווה היא מדינה מסורתית ולאומית. נקודה; ובעתיד היא תהיה עוד יותר. אמן.