1. ליבי נמס כשמדברים איתי על אהבת ישראל. "אחים אנחנו" - מרגש אותי, גם בגרסה יבשה מדמעות.
אני אמון על 'ואהבת לרעך כמוך', כך גדלתי.
מאידך, מנסיוני הדל, 'אהבה' - זה מושג מורכב מאוד אחרי שמסירים ממנו את העטיפה. אני מניח שכולנו נתקלנו בתופעת האהבה מבני אדם שמתנפצת על סלע המציאות.
זה עשוי לקרות כשנתקלים בקרחון מחלוקת ומישהו צריך לוותר. כן, אני מדבר על 'לוותר' במלוא מובן המילה.
כי במחלוקת, לפעמים, אין מנוס מלהיות חכם יותר מהצד השני. להבין שהוא לא 'יתפשר' - ולהתפשר בעצמך. לוותר. להשתנות.
אוהו, בשלב הזה האהבה נצבעת בגוונים שרק צדיקים גמורים מסוגלים לבהות בהם. אשכרה לוותר על 'איך שהם רואים את הדברים' - ולנסח לעצמם 'אני מאמין' שהשלום עומד בראשו. זה לא פשוט בעליל, בלשון המעטה. הרבה מהמחלוקות מתרחשות כי השלום, לצערי, אינו ערך שעומד בראש מעייננו.
אנחנו שוכחים ששלום - זה 'הדבר' שאין בלתו, גם אם 'אנחנו תופשים את הדברים' כויתור קריטי. אז זהו, ששום דבר אינו קריטי יותר מהשלום, המגלם בתוכו שם שמיים.
2. אביב גפן נתן את נאום בית אל בצורה מדוייקת. האיזכור של איילת שקד - דמות המוגדרת 'חילונית' שהמגזר הסרוג בחר בה וראה בדמותה בת בית - קסום. אביב גפן סיפר כי למד מאיילת שקד להיפתח - קסם על קסם.
לא צריך להיות גאון גדול כדי לשער שפניו של גפן מועדות לפוליטיקה והיום, ככה עושים את זה 'נכון'.
צאו וראו מה מתרחש עם מפלגות שהרימו את דגל ה'אנחנו לא אוהבים דתיים' ותראו אותן מצטמקות מאליהן.
אנחנו בעידן שבו אסור 'לא לאהוב' אף אחד. גם דתיים הפכו, סוף סוף, לראויים לאהבה ציבורית.
רואים אותם מתקבלים (כמעט) כשווים בבמות הפופולאריות, שירים חובשי כיפה במיינסטרים. אשכרה ימות המשיח עבור הדתי המצוי של שנות ה-90.
אבל למרות שלכאורה זה הזמן הפוליטי לאהוב - ומדובר בשינוי מרענן בנוף השיסוי - אני מתעקש להפריד את מילות האהבה והסליחה מהעניין הפוליטי.
בעיניי, 'חזרה בתשובה' זאת זכות שגפן ראוי לה, גם אם עברו הרבה שנים וכעת כבר לא פופולארי 'לא לאהוב'.
זכותו גם לרוץ לפוליטיקה ולהכין את הקרקע לכך. השאלה מה התשובות של גפן למה שמתחבא מאחורי עטיפת האהבה: המחלוקות והפערים.
3. זה לא סוד שהפערים בין המגזרים - עדין קיימים במלוא עוזם. הם לא מבוטאים בפומבי כמו פעם ונדיר שמישהו יקלל 'דתי' סתם כך, כי הוא 'לא בא לו טוב בעיין'.
אך מתחת לפני השטח, המגזרים השונים לא חיים יחד בהרמוניה. הם מדברים בשפות שונות ולא בהכרח מבינים את האחר. אלו לא פערים שאפשר לבחון אותם. הטמעת התרבויות באופן הדדי - יצרה סוגים מגוונים של בני אדם שקשה לשפוט אותם על פי חיצוניות, כמו בעבר.
כרגע בני אדם רבים מגלמים פסיפס קשה להגדרה. הפערים, אם תרצו, מתבטאים פוליטית בסוגיות טחונות ושנויות במחלוקות, שכולנו מכירים.
עכשיו, מה עושים עם האהבה היפה הזאת, למשל, כשמגיעים לשאלות הנוגעות לצביונה של המדינה כולה?
האם אדם שהצהיר על עצמו כ'לא מאמין' יוותר על ה'עם חופשי בארצנו' - למען אחיו המאמינים שצביונה היהודי של המדינה ממש קריטי להם? ובמילים אחרות: מה מנצח: 'אלמנט החופש המערבי' או 'ערכי האמונה היהודית'?
זה חשוב מאוד. כי בסופו של דבר, שם נמצאת הנקודה הכואבת שלנו כעם. משם צמחה השנאה ההיא (ז"ל?) כלפי מי שבחר להאמין וכתוצאה מכך יש לו כל מיני 'צרכים'.
האדם החופשי או החצי חופשי באורח חייו - לא מבין בעליל את האדם המאמין שדבק בקיום מצוות. לעיתים, בקצה הסקאלה האנושית, האדם המאמין אפילו מעצבן את האדם החופשי, כי בתת מודע המאמין טומן בחובו תשובות לשאלות קיומיות שאדם שאינו מאמין - לא מעוניין להתעסק איתן.
לא נעים לומר זאת, אך זה הפער האמיתי שלנו כעם היושב בארצו: האמונה הסדורה וממנה - כעם יהודי - קיום מצוות ומצד שני: דביקות במטרות מערביות שנשמעות 'הגיוניות', אך יש בהן בעיה אחת: הן נטולות אמונה ולא עולות בקנה אחד עם הסיפור הגדול שלנו כעם.
בשביל לגשר על הפער העצום הזה, חוששני שלא מספיק לאהוב, לבקש סליחה ולעמוד נגד הציבור שלך באומץ.
בשביל להתאחד כעם, אנחנו צריכים שאביב גפן, למשל, ילמד להאמין באלוקים. אין ספק, שם נמצא שינוי שדורש אומץ גדול יותר מדביקות בערכי אהבה, נטולת אמונה.
כי באהבה - כולם מאמינים כבר מתקופת ילדי הפרחים. אבל באמונה באלוקים - בואו, זה לא תמיד הולך ונהיה קל יותר לאדם המודרני.
אצלנו במגזין הנוער הדתי "מקום בעולם" לא מתביישים לדבר על מה שלפעמים אנחנו שוכחים לפעמים: השורש ממנו אנחנו שואבים את הכל הוא אמונה.
ועכשיו מבצע ענק! מגזין מודפס, עם עשרות עמודים, ב-5 שקל בלבד! כולל משלוח עד הבית - לחודשיים הראשוניים!
להזמנת מנוי עכשיו - לחצו כאן >>