בהיגיון פשוט ריבוי ילודה שווה צפיפות ועוני. משאבי העולם הם מוגבלים, וככל שישנם יותר אנשים כך הם מצטמצמים.
הגיון אמוני יודע שיש א-לוהים, כלומר: בתוך המוגבלות הסופית של העולם הזה מצוי ממד אינסוף, בתוך הכמות גנוזה האיכות – וככל שיש יותר בני אדם כך הם מוציאים זאת יותר אל הפועל.
קשה להבחין זאת במבט לטווח קצר; לעיתים משפחה ברוכת ילדים תתקשה כלכלית יותר ממשפחה שאיננה כזו (ולכן ישנם שיקולים הלכתיים שמתחשבים במצב הכלכלי והנפשי של כל זוג); אולם במבט לטווח ארוך הנתונים הם מפליאים: בשנת 1800 מנתה האנושות מיליארד איש וכיום שמונה; בשנת 1948 היו בישראל שש מאות אלף יהודים וכיום קרוב לשבעה מיליון – ורמת החיים רק עולה ועולה.
ככל שישנם יותר אנשים כך הם מסוגלים להפיק מהפלנטה יותר ויותר. האיכות מנצחת את הכמות. לדוד המלך היו מילים קולעות לבטא זאת: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".
פרשת "כי תבוא" שנקרא השבת מרגיעה אותנו: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך... ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך". לפי הערכות זהירות בשנת 2050 יהיו בישראל 15 מיליון יהודים (הדמוגרפיה הערבית יורדת אגב). בטווח הקצר זה יותר פקקים בכבישים; לטווח ארוך זו אימפריה כלכלית, חברתית ותרבותית.
הרע יעבור, הטוב יתגבר