המוזיקאי חתן פרס ישראל אביהו מדינה היה מפקד ולוחם במלחמת יום כיפור ובקרבות החליף פעם אחר פעם טנקים שנפגעו והמשיך בלחימה. על הקרבות ההם שוחחנו אתו לקראת יום השנה לפרוץ המלחמה.
באותם ימים היה מדינה תושב חולון ובסמוך לביתו הייתה שכונה של אנשי קבע, שם גברו השמועות והלחשושים לפיהם מלחמה עומדת לפרוץ, כך שכבר בשעת צהרים מוקדמת ביום כיפור הבין אביהו מדינה שמשהו מתפתח. בהתאם הכין את הפקלאות ליציאה אל המערכה בדרום.
כשהגיעה הקריאה היה מדינה מוכן ליציאה, עלה עם הציוד לקומנדקר בדרך לבאר טוביה, שם הייתה ממוקמת חטיבת הטנקים בה שימש כמט"ק. מי שהספיקו להגיע החלו בזיווד הטנקים בתחמושת וציוד. מהצוות שלו היו רק הוא והנהג. האחרים התגוררו רחוק.
בשעה שש היה הטנק מוכן והתקבלה ההוראה לעלות אל הטנק יחד עם שני מט"קים אחרים, אוחנה ורובין, יחד עם הנהג אפרים כהן. "כשהגענו לחזית היה כבר לילה כהה. בדרך נתקלנו בציידי טנקים בדרך ארבל יצאנו מזה בשלום. ביקשתי מאוחנה שיהיה המט"ק ואני אהיה התותחן כי את השירות הסדיר שלי עשיתי כרב סמל מטווח והיו לי הרבה פגזים להתנסות בהם. הייתי צלף ולא סמכתי על אף אחד אחר שיירה בתותח".
"היינו שלושה טנקים", מספר מדינה ומתאר את תחושת חוסר ההתמצאות באותם רגעי תחילת מלחמה. "כלום לא הבנתי", הוא אומר. ההבנה שמשהו רציני קורה חלחלה כשטנק מצרי כיוון אל טנק המ"מ ופוצץ אותו ולאחר מכן נורה פגז נוסף לטנק נוסף וגם הוא הופצץ. "לא הבנתי מה זה. זו מלחמת כוכבים? לא הבנתי איזה טיל זה בכלל. ראיתי את הטנק השלישי מתקרב. הבנתי שרק אני נשאר ומדובר בטיל שאם הוא פוגע בך הוא מפרק את הטנק לגמרי. צרחתי לנהג 'נהג אחורה'. הוא נסע אחורה בפראות. נתקענו בדיונה של חול בגובה של חמישה מטר והטיל נכנס בגבעה והעיף עלינו חול. לא נפגענו. אמרתי לאוחנה בו נרד דרומה. אנחנו לבד. לא מכירים כאן אף אחד. אין לנו מ"מ. ירדנו דרומה ולקראת בוקר הגענו לפירדן, שם מצאנו את הגדוד והחטיבה".
"עמדנו במוכנות להסתערות להעיף את המצרים אל מעבר לתעלה. היינו בטוחים בעצמנו. היינו אחרי מלחמת ששת הימים, אבל הסתבר שלא כן היא. הסתבר שהם הציבו לנו מארב מהתעלה פנימה שני קילומטר. החבר'ה התחילו להתקדם. למזלי הייתי על הכביש בולט מאוד. לא היו יריות ותקריות. פתאום קיבלתי טיל נ.ט בין טובה לצריח ואחריו שקט גדול. הטנק שלי יצא משימוש. אוחנה ורובין לא רצו לחכות לחוליה הטכנית שתתקן את הטנק אחרי שעמדנו מספיק זמן והם לא באו. הם החליטו לקפוץ מהטנק ולהסתפח לטנקים אחרים, כי הם לא רצו לפספס את המלחמה, כדבריהם. נשארתי בלי צוות. רק עם נהג. לא יכולתי לעצור אותם. התוצאה של אותה קפיצה הייתה שאוחנה נהרג ורובין נפצע".
המצרים התקדמו בלי לקחת שבויים, ירו ודרסו את מי שהרים ידיים או דגל לבן
ממשיך מדינה ומתאר את המציאות בה הוא והנהג נותרים לבד עם טנק פגוע שאינו יכול לירות וממנו הם רואים את הקרב שמתחולל בין החטיבה כולה לכוחות המצרים. פתאום התחילו להגיע לירות מימין ומשמאל לעבר הטנקים שלנו. הטנקים שלנו לא היו מוכנים למארב כזה והתחילו להידלק. בהתקפה הזו מתוך כ-30 טנקים נותרו 4 ויחד איתי חמישה, כשאני יכול לזוז אבל לא לירות כי אין לי צידוד ואין לי אנטנה ואני לא יכול לקלוט פקודות בקשר".
"ראיתי שהם מתקדמים וכמעט לא לוקחים שבויים. הם פשוט יורים בהם, גם כשהם מרימים ידיים או מרימים דגל לבן המצרים היו פשוט יורים בהם או דורסים אותם כדי לחסוך בתחמושת. אמרתי לאפרים שאנחנו חייבים לעוף מכאן כי הם התחילו להתקרב אלינו. הם ירו לטנק שלי כי הם חשבו שהוא כשיר אבל כבר לא היה שם אף אחד כי ברחנו לחולות להסתתר. בנוסף ירד עלינו מיג מצרי שירה עלינו ופספס אותנו פעמיים. נשכבנו מאחורי דיונה ותיצפתנו. ראינו אותם מתקדמים לעברנו. כשהם הגיעו למרחק של 300-400 מטר מאיתנו אמרתי לאפרים שיתניע את הטנק כי ברגל לא נצא מכאן. הוא רץ לטנק. טיפס על הטובה. נכנס. לחץ על הסטרטר, לא מניע. חזר אליי ואמר שהטנק לא מניע. אמרתי לו שאם לא נצא עם הטנק זה היום האחרון שלנו. רצתי לטנק, נכנסתי וראיתי שידית ההילוכים בדרייב ולא בפארק. העברתי לפארק, לחצתי על הסטרטר והמנוע עבד. זה היה הגואל".
"התחלתי לנסוע מזרחה לברוח, האטתי את הטנק כדי שאפרים ייכנס. הוא רץ לצד וצעק 'מדינה מדינה', כי הוא חשב ששכחתי אותו, אבל לא שכחתי אותו. רציתי רק להתרחק מעט. אפשר היה לחסל אותי בפגז אחד. הוא טיפס על הטובה כשהצריח מגן עליו מקדימה. התיישב. נהגתי וטסנו מזרחה. בדרך ראיתי חיילים מילואימניקים עם רובים צ'כים מחופרים בתעלות. הם שואלים אותי מה קורה. לא רציתי להפיל את רוחם וסימנתי להם שדופקים אותם, זה היה שקר כי דופקים אותנו. משם התקדמתי לבלוזה לתקן את הטנק בסדנת החימוש", ממשיך מדינה את סיפורו.
הטנק נכנס לתיקון. מדינה נכנס להתרחץ ולאכול משהו, ובבוקר נכנס לסדנא ועלה על הטנק. "אומרים לי חייל, מה אתה עושה פה. אמרתי זה הטנק שלי. אמרו לי זה טנק של צה"ל, לא שלך. לך למאגר ושם ישבצו אותך. חיכיתי שהם ילכו לארוחת צהרים, נכנסתי, אמרתי לשומר שבאתי לקחת את הפק"ל תד"ל שלי, נכנסתי לתא נהג, הנעתי, לא שמעתי את השומר ונסעתי. גנבתי אותו, בקיצור... עוד קודם לכן ראיתי את אפרים יושב בשער המחנה. אמרתי לו אתה בא? הוא אמר הספיק לי. המשכתי עוד קילומטר עד למקום שמתאספים החיילים שאין להם טנקים. פגשתי מ"מ מהגדוד שלי שלא הספיק להגיע עם הראשונים. הצטוותנו לצוות מהגדוד וירדנו דרומה שלושה טנקים".
האם כך כוחות יוצאים לקרב, ללא תיאום והכוונה? "כל קנה שמגיע לחזית הוא טוב, הוא תוספת של כוח", משיב מדינה ומספר כיצד הבלאגן שמסביב שלט עד שלא ידע לאיזה כוח הוא שייך במכשיר הקשר. חלף זמן עד שהסתבר שהם מסופחים לגדוד של טנקי שרמן. אלו הפקודות שקיבל המ"מ, גידי, אך פגזי השרמן הם בקוטר 75 מ"מ ואפקטיביות האש שלהם דומה לזו של נגמ"ש. כשהגיעו לשטח המערכה עצמו במשך ארבעה ימים היו מתגנבים בלילות לטנקים שנפגעו, שולים מהם תחמושת, ולמחרת יורים את התחמושת הזו. כך יום אחר יום. בלילה חניון לילה ואיסוף תחמושת וביום יציאה למערכה עם התחמושת שנאספה.
ראיתי עשרים מצרים רודפים אחרי המ"מ. יריתי בהם. זה לא הזיז
ביום ה-13 לחודש כשרצה הצוות של מדינה לשוב לעמדותיו נאמר לו שלא ניתן עוד להיכנס למתחם שנתפס בידי הקומנדו המצאי. בשעת בוקר מוקדמת ניחתה עליהם ארטילריה אכזרית. טנק של תלמידי הסדר שסופחו אליהם והיה לידם נפגע קשות. שניים מהם נפצעו. המ"מ עלה לעמדת תצפית. מדינה נותר מאחור ושמע את המ"מ יורה במקלע. המשמעות הייתה שהוא נתקל בחי"רניקים. "אמרתי לאפרים שנעלה לעמדת תצפית. כשהגענו למעלה כבר היה כבר שקט. אבל אז ראיתי את המ"מ גידי קופץ מהטנק ורץ שמאלה. אחריו רצים עשרים ערבושים מנסים לתפוס אותו חי. יריתי בהם במקלע. זה לא הזיז להם". מדינה מורה לשגר שני טילים למרכז הגזרה.
"המ"מ שישב למעלה אמר שהוא לא רואה את גידי. בחמש השניות בין הקריאה לנהג לנסוע אחורה קיבלנו נ.ט בזחל שלא התפרק. נסענו אחורה ואז מצד שמאל של הגבעה הגיע המ"מ, גידי. הטנק שלו חטף בזוקה ונשאר בשטח. הוא בא אליי ואמר לי 'אני רוצה לחלץ את הטען קשר שנפגע ברגל ולא יכול לחלץ. תן לי חיפוי מלמעלה. עליתי למעלה. נתתי לו חיפוי. לא היו שם מצרים אחרי שני הפגזים שיריתי בהם. הוא משך את הטען קשר החוצה, לקח אותו על הגב, רץ אתו, קראנו לרופא שהגיע ופינה אותו ועוד שני פצועים מהארטילריה. אמרתי למ"מ שיעבור לטנק השני כי אני רוצה את גידי איתי. הוא נשרף בידיים ובפנים אבל היה יכול לתפקד".
גידי מבקש לראות מה עלה בגורל הטנק שלו אבל פניו שרופות והוא מתקשה לקרב אליהם את המשקפת. כשהצליח חילקו הוא ומדינה גזרות. גידי התמקד בגזרה בה העלה הטנק שלו עשן. כעבור כ-25 דקות מזהה מדינה מצד ימין במרחק של 50-60 מטרים אנטנות של טנקים ובהמשך את מפקד הגדוד המצרי מתצפת על השרמנים כדי לוודא את הפגיעה של חייליו בטנקים הישראליים.
"אמרתי לגידי שבצד ימין יש חמישה טנקים והמג"ד שלהם צופה ימינה. הוא שאל מה יש בקנה. אמרתי ח"ש (חודר שיריון). אמר אש. אני לוחץ הדק אחד ושני ולא יוצא כלום. ברגע הקריטי הזה התותח לא הוציא פגז. הוא צעק נהג אחורה, ירדנו אחורה והתחלנו לברוח בחסות עשן". בשלב הנסיגה הזה, כאשר הטנק שלהם נמוך המצרים שהיו על הגבעה מתקשים לפגוע בהם מאחר ולא יכלו להנמיך את קני הטנקים לזווית שתפגע בצוות הישראלי. "הם לא פגעו. רק אחרי 800 מטרים שמענו את התותחים שלהם מעלינו".
יריתי בחמשת הטנקים הראשונים. פגעתי. יריתי בנגמ"ש הקומנדו המצרי. הם קפצו ממנו
לאחר הנסיגה פתח מדינה את הסדר על מנת לזהות את מקור התקלה שמנעה את ירי הפגז וזיהה שהמחט שאמורה להכות בזרם בפגז התכופפה. בתא המחטים לא היו מחטים נוספות. הוא ביקש ממט"ק ההסדרניקים את המחט שלו והחליף מחטים "בזמן הזה המצרים נכנסו לשטח שבו היינו למרחק 1200-1500 מטר. אמרתי לירות רק ח"שים. זה לקח שלוש או ארבע דקות ופגעתי בכל חמשת הטנקים הראשונים שהתקדמו. בנוסף יריתי ל-3000 מטר לנגמ"שים שלהם שהיו מלאים בחיילי קומנדו. פגעתי בראשון, כולם קפצו מהנגמ"שים ועזבו אותם בשטח. כך ההתקפה שלהם נעצרה. דיווחנו על כך למג"ד השרמנים. הוא שמח מאוד מאוד ובהמשך גם נתן צל"שים".
אבל השמחה הזו הייתה שגיאה, אומר מדינה ומספר כי המצרים זיהו את מי שבעיניהם היו האשמים בהפגזות המוצלחות הללו והחלו לטווח אותם באופן ממוקד. "הפגז ראשון פגע במרחק ארבעים מטרים. הפגז השני נפל בול על הצריח, שם היה המ"מ שעדיין ניסה עם המשקפת לראות אם יש עוד כוחות. שם הוא נהרג. שני החיילים נכנסו להלם קרב ולא תפקדו. קראתי לדוקטור. הכנסתי את המ"מ לשכמיה. הדוקטור לקח אותו ואת שני החיילים הנותרים ופינה אותם משם. הוא רצה לחלץ גם אותי. אמרתי לו שיש לי כאן טנק. הוא אמר עזוב אותו, יאספו אותו. אמרתי זה טנק שלי ואני לא עוזב אותו. הוא אמר שאין לי נהג, אמרתי שאני לא צריך נהג. אני נוהג לבד. הוא אמר טוב, סע אחרי. נסעתי אחריו לתאג"ד, מלבן עם כניסה אחת המוקף גבעות של חול שמגנות. אחרי 5 דקות של שהיה בתאג"ד ירדתי מהטנק לחפש משהו לאכול. ביקשתי כיכר לחם מנגמ"ש שעמד לא רחוק. נתנו לי. תוך כדי כך חטפנו ארטילריה כמו גשם, ישר על התאג"ד".
"רצתי לטנק שלי וגלשתי אל מתחת לטנק. היו שם הרבה חיילים לא קרביים, אפסנאים, אנשי תחמושת טבחים וכו' שראו שתפסתי מחסה והתחילו להיכנס אחרי, כל אחד דחף קצת עד שיצאתי מהצד השני ונותרתי ללא הגנה. נכנסתי לתוך תא הנהג בטנק, סגרתי מדפים ונרדמתי שם עם הארטילריה. נרדמתי לשלוש שעות...", מספר מדינה.
כשהתעורר בחן את סביבתו דרך הפריסקופים ולא ראה סביבו נפש חיה. כ-15 גופות של חיילינו היו פזורות בשטח, כלי רכב מעוכים שנפגעו מסביב ותחושתו הייתה שהמצרים עברו את התאג"ד והתקדמו הלאה והוא כעת לבדו בלב אזור בשליטה מצרית. באין ברירה הניע את הטנק מחשש שהמצרים יזהו טנק מתעורר לחיים ויטווחו אותו, אך זו הייתה האפשרות היחידה. הטנק הונע ללא תגובה כלשהי מסביב. אין ירי ומדינה מבין שהמצרים רחוקים.
הוא החל לנוע בכיוון שסבר שהוא מזרחה אך הכיוון האמתי היה צפון מזרח. כשהוא משתדל להתקדם בערוצי נחלים יבשים כדי שלא להיחשף על קו רקיע התקדם, אך תוך כדי הנסיעה זיהה ג'יפ תול"ר (תותח ללא רתע) שהחיילים שבו מנופים לו בפראות לעצור. "נטיתי קצת ימינה לכיוון שלהם. הם אומרים לי משוגע, לאן אתה נוסע. אמרתי שאני מחפש את כוחותינו. אמרו לי נסעת בול לכיוון של המצרים בעוד חמש מאות מטרים".
הבקשה שאפשר היה לסרב לה. לחזור לשטח האש ולחלץ גופות חיילים
"הם אומרים לי סע אחרינו. נסעתי אחריהם. אחרי קילומטר וחצי הכניסו אותי לעוד תאג"ד. אמרו לי לחנות ליד טנק שזיהיתי שהיה איתנו בבוקר", אומר מדינה. בשלב זה מגיע אליו הסמח"ט ובצעקות שואל 'איפה היית', 'קראנו לך' וכו'. מדינה סיפר שישן... הסמח"ט שואל אם גם אכל ומוסיף שאחרי שיאכל ויתרענן מעט הוא רוצה לבקש מממנו משהו. מדינה מבקש לדעת מה. הסמח"ט אומר שיגיד לו אחרי שיתרענן ויתנקה מהדם שעליו, ואם יסרב יקבל זאת.
בקשת הסמח"ט הייתה שמדינה יחזור עם הטנק למקום ממנו הגיע יחד עם ג'יפ סיירת ורכב שאליו יועמסו גופות החיילים ההרוגים. הרכב יחובר לטנק שיגרור אותם למקום כלשהו. מדינה מסכים למשימה ויוצא אליה כשהגי'פ חוסה בצילו של הטנק לאורך הדרך. "כשהגענו למקום העמיסו על אחד הזחל"מים את הגויות שהיו שם ואמרו לי סע אחרינו. הגענו לכביש. אמרו לי אתה נשאר כאן ולא ממשיך. תיכף יגיעו אנשי השיירה ותיסעו יחד לכיוון בלוזה שם יש נקודת איסוף של נפגעים והרוגים. שם תנתק את הכבשלים מהזחל"ם ותמשיך לסדנה לתקן את הטנק".
מדינה ממתין ו-15 הקילומטרים עד לבלוזה נמשכו יומיים כאשר הצירים נחסמים שוב ושוב ובמקביל במקומות שהוא כן מגיע הוא נדחה ומורחק בשל ריח הגוויות הקשה. "ליפפתי כמה תחבושות מסביב לאף כדי לסנן את האוויר כשגם הטנק היה מלא חלקים ודם ונסעתי במשך יומיים כששוב ושוב עוצרים אותי בצירים".
"אחרי יומיים הגעתי לבלוזה. התנתקתי מהזחל"ם והמשכתי לסדנה. סיפרתי מה קרה. אמרו לי ללכת למאגר שבו כולם מתאספים. הבנתי שלא יתנו לי לקחת את הטנק חזרה. חיכיתי לארוחת הבוקר, נכנסתי לסדנה, התגנבתי לטנק, התנעתי אותו ויצאתי לדרך לחפש צוות. חששתי שיצאו בעקבותיי כי זו הפעם השנייה ולכן המשכתי ישר. אחרי חמישה ק"מ פוגש אותי שליש שואל למי אתה שייך. אמרתי שאני לא שייך לאף אחד, שאני מחפש צוות. אמר יופי ושלח אותי לנקודה מסוימת. שוב שליש פוגש אותי ושואל שוב שאלות. הוא שולח אותי לנקודה אחרת. אחרי שבעה קילומטר אני רואה מצד שמאל מאהל. הייתי רעב כי לא אכלתי ארוחת בוקר, כי היה חשוב לי יותר לגנוב את הטנק. היה שם סא"ל מפקד. אמרתי לו שאני מחפש צוות".
"אחרי הצהרים בשעה שלוש מגיע צוות עם האוטובוס של השליש. קורא לי הסמח"ט ואומר 'הצוות שלך הגיע'. פגשתי אותם", אלא שבמפגש הזה מתברר שמדובר בצוות של טנקי פטון שאינם מכירים את הטנק של מדינה. הוא מנסה לטעון שהם לא ידעו לתפעל את הטנק. "אז תלמד אותנו ונסתדר", הם אומרים לו והוא מבהיר לסמח"ט שאי אפשר להעביר קורס צמ"פ בכמה רגעים. "אני לא יוצא עם צוות לא מיומן שלא מכיר את הטנק", הוא אומר והסמח"ט מורה לו לתת את הטנק לצוות הפטונים. "אתה שולח אותם למות", מזהיר מדינה אבל הסמח"ט מבהיר "זו פקודה".
מדינה מוריד את הציוד שלו ונותן להם את הטנק. כעבור חצי שעה קוראים לו בגלל מה שחשבו שהוא תקלה בהילוכים. הם לא מצליחים לצאת מהשטח. מדינה מגיע ורואה שהטנק התחפר ואין אפשרות לשחרר אותו אחרי שמשכו שם בידיות והרסו את גלגל ההינע...
בשעה חמש מגיע רכבו של השליש וההוראה למדינה היא לצאת אתו לצומת טאסה, שם קרוב לחווה הסינית, נמצא צוות שמכיר טנקים כמו שלו. לאחר שהגיע למקום וסיפר שיש צורך להחליף בטנק גלגלה הנע החלו להישמע תירוצים. המלאכה הקשה שנמשכת שמונה שעות לא התאימה לרבים מהם. מדינה מקבל שני חיילי הסדר ויחד הם מחליפים את גלגל ההינע. "באותו לילה חצינו את תעלת לכיוון מערב עם הטנק הזה".
עדות נוספת לבלאגן ששרר במערכה ניתן לקבל מההודעה על מדינה כנעדר, הודעה שהגיעה לאביו בימיה הראשונים של המלחמה, אך מאחר ואביהו הקפיד לשלוח בכל הזדמנות שיכול היה גלויות ומכתבים הביתה, ראה האב שהתאריך שממנו והלאה מוגדר בנו כנעדר מוקדם מזה שרשום על המכתבים שהגיעו אליו, כך שגם לאחר הגדרתו כנעדר היה אביו רגוע באופן יחסי. רק לאחר שמונה חודשים שב אביהו מדינה מהקרבות בדרום אל חיי האזרחות.