אז זהו, החגים מאחורינו והשגרה לפנינו. רק המחשבה לשוב לכל הבעיות – הרפואיות, הביטחוניות, החברתיות והאישיות – גורמת לתחושות של עגמומיות ועייפות.
הסיבה ש"אחרי החגים" הפך למושג מאיים היא מפני שבראשנו ישנה חלוקה בין ימי החגים לבין ימי החול.
ישנה פסקה חשובה בדברי הרב קוק שיכולה לעזור לקבל את היחס הנכון בין ימי שגרה לימי-שיא:
"על ידי הכרה עליונה אנו מבינים שהבקשה בעצמה היא התכלית המבוקשת, לא המציאה. כי המציאה היא בלתי אפשרית. הננו הולכים מגודל אל גודל, מוודאות לוודאות עליונה יותר... על כן נאמר 'ישמח לב מבקשי ה'"
במילים אחרות: הציר הנפשי אמור להיות עסוק בבקשה א-אלוהים ולא באשליה שהגענו אליו. אדם אמור למצוא את אושרו ביצירה אקטיבית ולא במנוחה פסיבית שבה הוא מדמיין שהגיע לשלמות.
מצד האמת אין חלוקה מהותית בין ימי החול לבין ימי הקודש; בכולם אנו עובדים את ה'; ולכן המעבר ביניהם אמור להיות זורם ולא מנוכר. מפנימים זאת באמצעות א. פיתוח תודעה רוחנית ב. מעשים שמבטאים זאת בחיי היומיום.
דוגמאות: לא להתרפק על ימי החגים שעברו אלא לקחת את המטען הרוחני שצברנו וליישם אותו בהווה הקרוב; לא לקחת כעת ימי חופש נוספים (או לשקוע בחלומות ובתכנונים לימי חנוכה), אלא להסתער במלוא המרץ על התמודדויות שלפנינו; צמצום שמיעת חדשות מחד, וקביעת זמן ללימוד ולתפילה מאידך – מאפשרים לנו להמשיך את הארת החגים גם בימי השגרה; וקול השופר, תפילות יום הכיפורים, ארבעת המינים ושמחת התורה ילוו אותנו גם כאן.