הצלם הנודע רונן אקרמן הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 59, לאחר מאבק ממושך במחלת ה-ALS.
אקרמן נחשב לאחד הצלמים הבולטים בעולם הבידור ועבד עבור כל הערוצים, ההפקות, אנשי התרבות והאמנים המפורסמים. מאחוריו עשרות שנות צילום.
בשנים האחרונות התמודד אקרמן עם מחלת ניוון שרירים ולאורך הדרך שמר על אופטימיות. "היום אני מסיים את המסע שלי כאן בעולם הזה כבנאדם חופשי", כתב רונן במכתב שביקש לפרסם לאחר מותו. "שחררתי הכול - את הרצונות שלי, את הפחדים, את הגעגועים, את התסכול על מצבי. שחררתי הכול ואני בדרכי לישון את שנת היופי החלומית שלי, מוקף באנשים האהובים והיקרים עלי בעולם כולו. מתוקות שלי תרימו לי כל הדרך, תם ונשלם. ואתם - תיהנו!!! תראו את החלק הטוב בחיים שלכם (גם אם הוא לפעמים מסתתר).
אקרמן ביקש: ''קחו בשבילי מדי פעם הפסקה מהיום להתפעל מול הים בשקיעה, בשאיפות גדולות לריאות... רוב הזמן היה כאן נהדר. אני יודע שאתם מצטערים ועצובים. אני מעריך את החיבוקים, את העזרה, את הפירגון את האהבה. תודה על הכל, אוהב אתכם. שלכם, רונן".
בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו לפני שבועות ספורים כתב אקרמן: "מרגש אותי לקבל הודעות מכל כך הרבה אנשים שרוצים לדעת מה איתי ומה קורה. התלבטתי המון עם לשתף גם בקשיים היותר גדולים ובמצבים הפחות נעימים, אבל הבנתי שאחרי שנתיים ששיתפתי אתכם רק באופטימיות ובשמחה וראיית הטוב, מרגיש לי נכון גם לספר לכם מה אני באמת עובר".
"אני עובר הידרדרות, התקדמות מהירה ואכזרית של המחלה, הגוף שלי עובר שינוי מיום ליום. יכולת הדיבור שלי כמעט ונעלמה לחלוטין", הוא שיתף את עוקביו. "אני יותר ויותר מרגיש כלוא בתוך הגוף שלי. אבל, ויש אבל גדול, הראש עובד בענק, חושב בקצב של 200 קמ"ש ואני מנסה לנווט אותו רק לכיוונים החיוביים. אני עובר הארה מאוד גדולה, אני רואה פתאום דברים מאוד ברורים שמסבירים למה קרו לי כל מיני דברים בחיים. אני מתחיל להבין בצורה מאוד מדויקת איך הגעתי לקבוצה כל כך גדולה של חברים מדהימים ומשפחה נפלאה, שמנהלים כמו פלוגה צבאית מנהלים מבצע שקוראים לו 'לא משאירים את רונן שעה אחת לבד'. מוקף אהבה מכל עבר, אני מגלה כמה נכון, כמה אמיתית, הייתה ההחלטה שלי לא להתעסק בעבר, לא לחפור ברע, לא לצלול לרחמים עצמיים למה קרו לי דברים רעים וכו', אלא לדבוק בטוב ולחשוב במה שמעניין באמת: למה קורים לי דברים טובים בזמן שאני מתמודד עם הגרוע מכל".
"אומרים שתקופת החגים היא תקופה של חשבון נפש. מאז שהתחלתי לשתף על מחלתי, הבנתי שההישג הגדול ביותר שלי זה לא התמונות שצילמתי, אלא המעגל המופלא, התומך והמעצים של האנשים והחברים שהקפתי בהם את עצמי. אנשים שהם חברים שלי עשרות שנים. זה מקסים שמחמיאים לי על העבודות שלי", כתב. "פעם חשבתי שזה הדבר הכי חשוב בעולם - אבל זה לא. ההישג הגדול ביותר הוא המשפחה שלי, החברים שלי, התלמידים שלי, האסיסטנטים שלי. זו המורשת שאני משאיר, זו הגאווה שממלאת את הלב שלי באושר וזה מה שעוזר לי כל כך להיות שלם עם האתגר שהגוף שלי מעביר אותי".
אקרמן סיפר: "הגאווה שלי היא שדרך הצילום, דרך העבודה עם האנשים והמצולמים, זכיתי לגעת בנפש של כל כך הרבה אנשים. אני חש אהבה צרופה מכל עבר. תודה על זה".