לשרידי השמאל הישראלי יש כבר דפוס תגובה קבוע לאחר הפסד. ראשית יום-יומיים של הלם, ואז ניסיונות להנדס את המציאות שתסתדר על פי הקונספציה (בבחירות 96' למשל ניחמו עצמם שגוש השמאל הפסיד לא בגלל קריסת הסכמי אוסלו ואלפי הרוגים אלא שפרס נראה עייף בעימות מול נתניהו).
האגדה האורבנית המתגבשת כעת היא שבמספרים מוחלטים יש עדיין שיווין בין הגושים ורק חוסר הארגון של לפיד ושות' מנעו את המוני ישראל מלהצביע למר"צ. לאלה ששבויים בשקר שמפלגות ערביות תומכות מחבלים מכריעות במשחק הפוליטי – שיבושם להם. אולם למי שמעוניין לדעת היכן הציבור היהודי נמצא מבחינה תרבותית – נעשה חשבון פשוט:
מספר האנשים שהצביעו למפלגות יהודיות (!) הוא 4,123,758; מתוכם 2,303,964 הצביעו למפלגות גוש ימין-מסורתי, ו- 1,819,794 למפלגות גוש שמאל-ליברלי (והכנסנו כאן גם את גנץ, לפיד, ליברמן, סער וכו' שחלק ממצביעהם בעלי תפיסה ימנית ורק שונאים את ביבי). אם נתעלם מהחישובים המסובכים של הסכמי העודפים וכדומה ונחלק ל120 מנדטים יהודים (כל מנדט 34,364) המסקנה פשוטה: 67 מנדטים לגוש האמוני ו53 מנדטים לגוש שאיננו כזה. זו הנקודה שעם ישראל מצוי בה כעת.
אל תזלזלו בנתונים הללו. רק לפני 30 שנה היחס היה הפוך בעם ישראל. י"א חשוון הוא יום פטירת רחל אימנו שנקברה על "אֵם הדרך", אמצע הדרך, היא אפילו לא הספיקה להיות אמא לגמרי ("אֵם"). התפקיד של רחל הוא להיות באמצע התהליך, ולהתפלל כל העת "ושבו בנים לגבולם"; וכולם אכן ישובו בסוף לגבולם. יש רגעים – ואנחנו נמצאים באחד מהם – שגם רואים זאת יותר בבהירות.
[תודה לאחי, ד"ר יוסי לונדין, על הנתונים]