לאחר שאדם עבר טראומה ונחלץ ממנה יש לו נטייה להביט לאחור ולחטט בפצע. לעיתים זהו הרגל מאותם זמנים שבהם הפצע היה רלוונטי; לעיתים משמחה לאידם של אותם שיצרו את הפצע; ולעיתים סתם מהנאה מזוכיסטית.
בפרשת השבוע אנו לומדים על אשת לוט שהתעכבה להביט לאחור על חורבן סדום והפכה לנציב מלח; סוג של התמהמהות ופסיחה על שני הסעיפים שהסתיימו בטעם מלוח. על אברהם אבינו לעומתה נאמר "וישכם אברהם בבוקר" – קימה בזריזות ונחרצות לקראת הבוקר החדש שמייעד לו ה'.
השנה האחרונה הייתה סוג של טראומה לאומית לרוב הציבור היהודי במדינת ישראל. במצב החדש שנוצר עיקר האנרגיה צריכה להיות מופנית לשיקום ולצמיחה. בוודאי שיש להפיק לקחים מן העבר אולם אין צורך להמשיך להתרגש מאותם אלה שדרכם התבררה ככישלון מהדהד. העיסוק האובססיבי בדבריהם של פוליטיקאים או הוגי דעות - שהתברר שאינם מייצגים אף אחד - הוא מיותר.
הרמב"ם כותב ביחס לאותם שמפחדים מ"שדים ורוחות" ש"לעולם אל ישליך אדם דעתו לאחריו שהעיניים נבראו לפנים ולא לאחור" – אדם לא אמור להיות רדוף משדים ורוחות של העבר, פשוט להתעלם מהם ולבנות עתיד טוב יותר.