1. עד לפני מספר שנים, עסקתי בתחום החינוך. בבחירות האחרונות, הופתעתי לגלות כי אחד מתלמידיי לשעבר הצביע לאחת המפלגות הקיצוניות שחרטה על דיגלה את ההתנגדות למסורת.
מדובר בבחור נעים הליכות ממשפחה טובה. הוא למד במוסד נחשב, לא עברו שנים רבות מדיי וכבר הוא מפרסם בגאווה את פתק ההצבעה שלו כמתריס: "מצאתי לי אג'נדה".
בפעם אחרת, נקלעתי בשבת לשכונה מעורבת. לידי עברה קבוצת חובשי כיפה בחולצות לבנות והתלווה אליהם אחד מהחבר'ה שהיה נראה 'מעט' שונה: הוא היה גלוי ראש ובדיוק בחר להדליק סיגריה. ככה, באמצע הרחוב, מול חבריו שומרי השבת.
איש באמונתו יחיה ולאדם יש זכות בחירה, אך יש הבדל עצום בין בחירה לבין התרסה. מה גורם לצעירים להתגאות בכך שהם 'סרו מדרך הוריהם' קבל עם ועולם? מה מחזק אותם כל כך בצדקת דרכם החדשה?
2. האדם יונק משלל ההשפעות שמלוות אותנו ומדברות אל ליבו. דרכן הוא מעצב את תפישת עולמו ומחזק אותה מעת לעת שלא תסור ימין או שמאל. היום, הכל פתוח ורק אתה מחליט ממה להתחזק; ממשהו שמחייב אותך למצוות שחלקן לא מובנות לך - או לדרך שנראית "חופשית".
זה לא סוד שהרבה מהסדרות המושקעות שנצרכות היום גם ע"י מי שמוגדר 'שומר מצוות' - נוצרות ע"י בני אדם שאינם 'שומרי מצות', בלשון המעטה. החל מיצרני תוכן שחיים תרבויות זרות נטולת אמונה לחלוטין ועד יצרני תוכן מקומיים שרבים מהם לא מחוייבים לשום מצווה ולרוב חשוב להם לדבר על קונפליקטים הפוכים מ'מצוות'. מהמקום הזה הם יוצרים את יצירתם העשויה היטב. היא מדברת עברית ונוגעת ללב של צעירים רבים שלוקחים די קשה את הדברים.
גם אם הם לא מחקים בדיוק את מה שהם רואים, הרי שתפישת המציאות המצטיירת מבין השיטין בתוכן - חודרת לליבם. תפישת מושגים מופשטים כמו 'אלוקים', 'אהבה', 'זוגיות' ו'חברות' מעוצבת ע"י המדיה. מעבר לכך, המרדף הפרקטי אחרי הנאות פיזיות, כסף, כבוד וכוח - עשוי להפוך למטרת חיים שאין בלתה. ככה זה כשאין כמעט אף סדרה עליליתית ממגנטת שעוסקת בהתמודדות פנימית של יהודי בן זמננו ושאפשר להזדהות איתם באופן מעצים ומחזק.
כעת, דמויות המוצגות כדביקות במצוות ובלימוד תורה - מצטיירות כ'לא מגניבות' בעליל ואילו העוסקים בהבלי עולם - מציגים בפני העולם כולו את בעיותיהם החומריות ויוצרים הזדהות רבה ומקרבת. התוכן עצמו קושר בין סיבות ותוצאות באופן גשמי לחלוטין המעצים את ההתחברות לחומר, כתפישת מציאות.
כך למשל, המושג 'תפילה' שמלווה תלמידים צעירים שלוש פעמים ביום - נעדר כמעט כליל מהמסך.
כביכול, אין לו שום משמעות בחיים.
3. הבחירות האחרונות הציגו בפנינו שהפערים בעם לא נמצאים בשמאל וימין אלא בין 'המאמינים' לגווניהם (ומעריכי מסורת גם אם הם 'עדיין לא מקיימים אותה') - לבין מי שמבקשים לתת לנו עתיד חומרי ולמחוק את העבר השורשי והאמוני. בזמן הזה, מוטב שפוליטיקאים שהרוויחו את קולות המאמינים, יתעוררו לגבי התוכן בו מולעטים טובי בנינו ובנותינו שבסופו של דבר, עם השנים, עולה להם במצביעים.
אם אדם אחד הצליח לאסוף מעל 20 מנדטים בגלל דימויים ויוזאלים חופשיים שחוזקו ע"י המדיה - הגיע הזמן להפוך את המסך על פיהו; לקדם יצירת תוכן אמוני שיחזק את העם ויחבר אותו לשורשיו הקדומים ולא להיפך - כפי שנעשה כאן עשרות שנים.
4. השיח העכשווי עוסק בסוגיה עתיקה הנוגעת לשמאל, ימין וקרן השומרון. זה נחמד ויפה, אך קרני השור נמצאות במקומות אחרים לגמרי:
א. הפחתת רגולציה לערוצי ברודקאסט בקליטה חופשית המבקשים לשדר יצירות עם תמות אמוניות במגוון סוגות; עליליתי, תיעודי וסאטירה (לאו דווקא 'ימנית' אלא 'אמונית', כזו שמעצימה את היהודי שמחפש קרבת שמיים).
ב. יצירת גוף שידור ממלכתי שיממן באופן שוטף יצירות שיספרו את הסיפור של היהודי המאמין. כעת, השידור ציבורי מתוקצב בתקציבי עתק אך מעט מאוד מזה הולך על הפקת תוכן שאשכרה מספר את הסיפור האמוני שלנו.
סדרות מגוונות יוצאות מנקודה הנחה לא אמונית בעליל. הם מספרות שלל סיפורים מושכים שבסופו של דבר - הרבה מעבר לפרטי סיפור כזה או אחר - משפיעים על 'תפישת המציאות' האישית, בעיקר בקרב צעירים.
אלו העולמות והגיבורים שהם רואים והם מנותקים לגמרי מהקונפליקטים שמעסיקים אותם בתנועת הנוער, במוסדות התיכוניים, בקשיים לשמור שבת-עיניים-לב, להתפלל, להסתדר עם ההורים.
כל אלו לא נוכחים כלל בסיפורים שמספרים לנו היום. כך יוצא מסר עקיף, שטוען בלי מילים, שהחיים האמוניים כלל לא קיימים, כביכול.
גם ככה, לדידם של בני נוער, לפעמים, חיים אמוניים הם זרים, שוליים, נוכחים בגלל ההורים וכמובן שהם לא מושכים ו"חופשיים". בחיזוק מסך מתמיד ע"י חיים ש'נראים נכון' - החיים האמוניים לא נראים כמו משהו שצריך ללמוד איך עושים אותו נכון - אלא כמשימה בלתי אפשרית.
מכאן הדרך קצרה לעזיבת המסורת אט אט, עיצוב האמונה לפי 'מה שמרגיש לי' וקינוח בנפנוף פתק קלפי אנטי אמוני, בפומבי, עם סיגריה ביד, בשבת, נגד כל המאמינים "התועים" באשר הם.