אמש נערך המפגש השנתי של "קואליציית הרפובליקאים היהודים" (RJC) בלאס וגאס. אחד האורחים המכובדים, אם לא המרכזי שבהם, היה בנימין נתניהו. בימים שכאלו, שהמנדט ברשותו, היציאה מהארץ היא בגדר מותרות ומשכך, נשא את נאומו באמצעות הווידאו.
כמו בכל כינוס אמריקני, הנושא הפלסטיני היה על ראש שמחתם. ראש הממשלה המיועד תקף בנאומו את הפלסטינים, ובנאום חד הכריז כי הם "לא רוצים שלום עם ישראל, הם לא רוצים מדינה ליד ישראל. הם רוצים מדינה במקום ישראל".
ההתבטאויות הללו, חריגות עבור כל ראש ממשלה ישראלי, גם אם מדובר בבנימין נתניהו. יש שיאמרו, בפרט אם מדובר בבנימין נתניהו, שמתנגדיו מימין מזכירים לו עד היום את חתימתו על הסכם וואי עם הרשות הפלסטינית.
סביר להניח שאילו נתניהו היה נושא נאום שכזה, במערכת הבחירות בארץ, הוא היה מצליח לגרוף עוד מספר קולות לא מבוטל, כאלו שחוששים ממדיניות הימין של נתניהו. הבעיה של נתניהו היא שהנאום הזה נישא אחרי הבחירות ולתושבי חו"ל.
הבעיה הגדולה יותר, היא העובדה שלמרות ההצהרות החריפות, בימין הישראלי לא ממש מאמינים לנתניהו. אין ספק, בנימין נתניהו כראש ממשלה עמד בלא מעט לחצים שאחרים היו מתקפלים מהם מהר מאוד, אבל במבחן התוצאה, הימין מרגיש החמצה. לא סתם החמצה, אלא החמצה גדולה.
הטעם המריר של הבטחת ה-"ריבונות ביום ראשון" עוד בפה של מצביעי הימין, אי הסדרת ההתיישבות הצעירה גם כן, ודווקא בשל כך, בערב הבחירות החולפות, הימין הבהיר כמעט בכל הזדמנות, שהציבור הימני בישראל רוצה לתקן. במוצאי הבחירות, התבררה התמונה לפיה הימין לא רק שהתגייס להביא את המנדט השישים ואחת, אלא עשה זאת על ה-64, על גבול השישים וחמישה.
אבל כמו תמיד, בחירות והבטחות לחוד, ומעשים לחוד. כבר במוצאי הבחירות, נאומו של בנימין נתניהו נשמע מאופק. בהמשך, תכנית המשילות נגד שופטי הבג"צ (להלן: פסקת ההתגברות) כבר לא מתקבלת בחפץ לב ואפילו על חאן אל-אחמר בליכוד צריכים ללמוד לעומק יותר.
כבר שבוע חלף מהטלת המנדט על בנימין נתניהו, כמועמד להרכבת הממשלה, אבל תוצאות אין. הקמת הממשלה, שהייתה אמורה להיות הקלה ביותר בתולדות המדינה, שההסכמים הקואליציוניים בה אמורים היו להיסגר בתוך חמש דקות, הפכו למסובכים ומסורבלים. עד כמה מסובכים? עד שיושב ראש עוצמה יהודית, ח"כ בן גביר, דווקא הוא נחשב ל"מבוגר האחראי" של מערכת הבחירות הנוכחית.
עקב האכילס של נתניהו, הוא התרגילים הפוליטיים ידועי השם, לצד החשש שלא תימצא תשובה לשאלה "איך זה שאתה מצביע ימין ומקבל שמאל". מאז מוצאי הבחירות, נתניהו ניסה הכל בכל מכל כדי לפגוע בסמוטריץ'. בתחילה האחרון דרש את משרד האוצר, אבל נתניהו משום מה העדיף להמליץ על התיק לדרעי שותפו הנאמן. דרעי לא ממש אהב את הרעיון, אבל אם צריך לחסום את סמוטריץ', שחלילה עלול להישמע כשותף בכיר יותר, ברור שעושים זאת. עכשיו, כשנתניהו היה שמח להחזיר את הגלגל אחורה, בש"ס יש מי שבאמת אהבו את הרעיון שדרעי יכהן כשר אוצר, והם מצפים שהוא יתעקש על כך. "מגיע לו" הם אומרים, ובצדק.
סמוטריץ' לא נפל בתרגילים הללו. כשועל קרבות ותיק, שהצליח לעשות את הבלתי יאמן ולאחד סביבו את כל הציונות הדתית, הוא הבין את הפח שטמנו לו ומצא הזדמנות לחזק את הצהרתו ממערכת הבחירות: או אוצר, או ביטחון. מכיוון שהאוצר נתפס, אך טבעי היה שמשרד הביטחון יהיה היעד שאליו הוא מבקש להגיע.
עבור סמוטריץ' לא מדובר בעוד תיק עם שררה. אילו היה מבקש רק את השררה, הרי שהיה יכול להיענות להצעת נתניהו להתמנות לשר חוץ, תפקיד שהיה יכול למלא עבורו אלבום תמונות עב כרס. אם ליברמן החזיק בו, סמוטריץ' יוכל לעשות אותו עוד יותר טוב, אבל מכיוון שלא השררה היא העניין, סמוטריץ' השיב בשלילה. הוא מחפש או את האוצר שמתחת למנדטים, או את הביטחון שכבר לא ממש נמצא בקרב אזרחי ישראל שמעבר לקו הירוק.
בממשלה הקודמת התברר שעם שישה מנדטים אפשר להיות ראש ממשלה, ועם שמונה מנדטים אפשר להיות שר ביטחון. אבל הרבה קודם לכן, התברר שעם חמישה מנדטים ליברמן יכול היה להיות שר ביטחון. כן, ליברמן הפירומן, שהציע טרנספר, חילופי שטחים, בלי נאמנות אין אזרחות, מוות למחבלים ועוד שלל אמירות ניציות, הפך לשר ביטחון בממשלה בראשותו של בנימין נתניהו.
נכון זה כבר היה מזמן, ומאז חמש מערכות בחירות, אבל למישהו בלשכת נתניהו נח כנראה שישכחו את המינוי הזה. פתאום נתניהו שסיפר לכולם עד כמה הוא ליגה אחרת ויודע לעמוד בלחצים של מנהיג העולם, חושש מסמוטריץ' שלא מוצא חן בעיני ביידן, פתאום מי שלא חשש למנות את ליברמן – המתנחל מגוש עציון – עם חמשת המנדטים שלו לשר ביטחון, חושש למנות את המתנחל מקדומים, שמפלגתו זכתה בארבעה עשר מנדטים בקלפי. מי שלא חשש למנות את גנץ לשר ביטחון, וידע מראש את התוצאות ההרסניות שעלולות להיווצר מכך, חושש פתאום למנות את יו"ר מפלגת הציונות הדתית, לתפקיד.
עבור מצביעי סמוטריץ' המינוי של סמוטריץ' לשר אוצר, הוא הכרח. כשנתניהו מדבר על הפלסטינים שרוצים מדינה פלסטינית במקום המדינה היהודית, הוא יודע מה שהוא מדבר, אבל הבעיה היא שבשלב המימוש הוא נתקע. סמוטריץ' מבין את זה, הוא יודע שאם הפעם הוא לא ישב במשרד הביטחון, מצביעי הימין שיצאו בהמונם אל הקלפיות, ימצאו את עצמם במערכת הבחירות הבאה, צריכים להשיב לעצמם איך קרה ששוב נתניהו היה ראש ממשלה, אבל הימין לא שלט כאן.
האמת צריכה להיאמר, כששיקלי הצביע נגד הממשלה בראשות בנט-לפיד, תומכי נתניהו קראו לו אידיאולוג. הם שראו בו שותף נאמן לחלום להחזיר את נתניהו לתפקיד, הסבירו עד כמה הוא אצילי בכך שוויתר על תפקידים והצעות מפליגות, בתמורה להקמת הממשלה ותמיכה בה במעלה הדרך. אבל משום מה, אותם פרשנים מטעם כמו גם אותם מפגינים מטעם תוקפים את סמוטריץ' שמוותר על משרד החוץ ואומרים "אין גבול לדרישות ההזויות שלו".
בשנים האחרונות יש כלי תקשורת שכינו לא אחת את תומכי נתניהו בשם הנלעג ביביסטים. חברי הליכוד זעו באי נוחות בכל פעם שהצמידו להם את השם הזה, תוך שהם מסבירים שהם לא נאמנים לאיש, אלא לדרך. הבעיה היא שפתאום מי שהיה נאמן לדרך שלו, מוקע רק בגלל שהוא לא הולך בתלם שלהם. פתאום מי שפירק את הממשלה הקודמת וויתר על כל תפקיד שהיה יכול לקבל בממשלה עם רע"מ, נחשב לשמאלן, ממשיך השושלת המפוארה של נפתלי בנט ואיילת שקד. פתאום האיש שתמך בהפגנות מול אורבך וחברי ימינה, הופך להיות למוקד אפשרי להפגנות, רק בגלל שהוא דורש את מה שמגיע לו.
"משוגעים, רדו מן הגג", הטיח ב־1979 שר האוצר יגאל הורביץ בקודמו, שמחה ארליך, עם היכנסו לתפקידו. אם הוא היה חי היום ומפרשן פוליטיקה בדומה לשר האוצר הנוכחי שמתבלבל לעיתים בתפקידו, הוא בוודאי היה מפנה את קריאתו לאותם ימניים שמוכיחים שכל מילה נגד ה-"ביביסטים" הייתה נכונה, והתמיכה שלהם היא לא בימין, אלא באיש.
נתניהו הוא לא ימין - ומעשיו הוכיחו על כך - וסמוטריץ יודע זאת ולכן אין לו סיבה להיכנע. כניעה שלו לתכתיבים שמבקשים שלא למנות אותו לשר ביטחון, פירושה הסכמה לעובדה שישראל היא הכוכב ה-51 בדגל ארה"ב ונשיא ארה"ב הוא בעל הבית בישראל, גם אם השם ג'ו ביידן לא הופיע בקלפי.
לסמוטריץ' אין פריווילגיה לוותר על היכולת שלו להשפיע על המתיישבים, שמחכים בעיניים כמהות לשר ביטחון שיאפשר להם חיים נורמליים, אבל אין לו גם סיבה להיכנע ולוותר על מינוי לתפקיד שר ביטחון, שיוכיח שהתפקיד מיועד רק לפוליטיקאים משמאל. אם נתניהו מינה את ליברמן לתפקיד הזה, סמוטריץ' יכול להתאים פי מאה.
--
יוחאי דנינו הוא עורך ראשי בעיתון "יום ליום". המאמר פורסם בעיתון "שחרית"