ללמוד מחוכמתו של החפץ חיים

***

בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי נסער מפרסומן של תלונות על הרב צבי טאו. מצד אחד הייתי תלמיד שלו בישיבת מרכז הרב ויש בליבי הערצה כלפיו בתחומים לא מעטים, ומצד שני ישנם דברים שבהם אני מזדהה דווקא עם בתי מדרש החולקים עליו. מצד נוסף, כמי שעוסק שנים רבות בתחום המוגנות בקהילה, אינני יכול להצדיק התעלמות מדבריהן הכואבים של המתלוננות.

מאמר זה מיועד להדיוטות כמוני, שאין בידיהם מידע מעבר למה שפורסם בתקשורת וברשתות החברתיות.

כבני אדם יש לנו צורך חזק לראות מצבים כאלה ב"שחור־לבן" ולקבוע אם "היה" או "לא היה". הרבה יותר קל לחיות בעולם המחולק באופן דיכוטומי ל"טובים" שאנו נותנים בהם אמון מלא ו"רעים" שלא ניתן להאמין להם בשום דבר. גם ביחס לאישיותו של כל אדם אנו נוטים לקטלג ולקבוע שאם מצאנו בה דברים טובים, הרי שמדובר באדם טוב ואמין, ואם אנו רואים בה דברים בעייתיים - אותו אדם אינו ראוי לשום אמון. כך גם ביחס לרבנים בכללם: או שכולם מלאכי ה' צב־אות - או שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם. הכול חד כתער – או שחור משחור או לבן צחור!

תלונה על פגיעה מינית מקשה על כולנו להישאר אדישים ולא לנקוט עמדה. קשה להכיל חרדה קיומית כה עזה. עמדה ברורה יוצרת אצלנו עולם ברור ומוגן: אפשר לסמוך על כל אחד, ומי שמסכן אותנו – אנו רוצים לדעת מיהו, להוקיע אותו ולהיזהר מפניו. לכן, בכל מקרה כזה הציבור נחלק לשני מחנות: מחנה אחד בטוח בצדקתו כשהוא מאמין לתלונה בכל ליבו, והמחנה השני בטוח בטוהר כפיו של מי שהתלונה מופנית כלפיו ובעוול שנעשה לו. עמדת ביניים היא מאוד לא טבעית. קשה לחיות באי־ידיעה מול סיטואציה כזאת. קשה לקבל את האפשרות שנפש האדם יכולה להיות מורכבת מצדדים מאירים לצד אפלים, מחלקים כואבים ופגועים לצד חלקים חזקים. קשה להכיר בעובדה המצערת, שגם אם נוקיע את כל החשודים בפגיעה, ייוותרו בינינו פוגעים רבים שלא נדע עליהם כלל.

לחיות את המבוכה

אין אפשרות לספק את הצורך שלנו לנקוט עמדה כל זמן שמקורות המידע שלנו הם אמצעי התקשורת, הרשתות החברתיות ושמועות העוברות מפה לאוזן. מניסיוני בטיפול באירועי מוגנות למדתי להכיר את הנטייה הישנה לגבש דעה נחרצת לאחר קבלת דיווח ראשוני, גם אם הוא עקיף, מסופק וחלקי, וזאת אף שתמיד מתקבלת תמונה שונה מאוד לאחר בירור מסודר. הבירור מחייב להגיע למקורות ראשוניים, לאסוף את כל המידע הזמין כדי לקבל תמונה שלמה, ולבחון את מידת הוודאות שבכל פיסת מידע. התנאים הללו אינם מתקיימים במי שמקורות המידע שלו הם עקיפים, חלקיים ומסופקים. חלקים רבים של הפאזל חסרים, והצורך בוודאות גורם להשלים אותם בעזרת הדמיון או שלא לשים לב לחסרונם. פרטים רבים נתונים לפרשנות, ובמצב כזה ישנה נטייה להסתמך על סברות ספקולטיביות, בלי יכולת של ממש להעריך את משקלן האמיתי. ההכרה ביכולת המוגבלת שלנו לגבש תמונת מציאות מוסמכת מותירה אותנו במצוקה כבדה של אי־ידיעה.

במצב כזה, גיבוש עמדה שלילית כלפי מאן דהוא כרוך באיסור תורה של קבלת לשון הרע. וכך כותב החפץ חיים (הלכות לשון הרע ו, א):

"אסור לקבל לשון הרע מן התורה... דהיינו, שלא נאמין בליבנו שהסיפור הוא אמת, כי על ידי זה יבוזה בעינינו מי שנאמר עליו... והמקבל עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תישא שמע שווא'".

מהי ההגדרה ההלכתית של "להאמין"? על כך עונה החפץ חיים (סע' י):

"...דצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא... כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו; ולא יהיה זה הדבר אפילו בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרות... כי לא נגרע ערכו בעינינו על ידי הלישנא בישא לשום דבר".

בעבר סברתי בטעות ש"להאמין" זה לקבל את המידע כדבר ודאי (כל זמן שלא הוכח). אבל החפץ חיים מציב רף יותר גבוה: אסור גם להתייחס לזה כאל ספק. אסור לתת הערכה – יש הסתברות של 80% שזה נכון, ואפילו לא 20%.

העמדה צריכה להיות סוג של מבוכה. אנו לא יודעים, ובנתונים הנוכחיים אין לנו דרך לתת שום הערכה. מתוך הבנה כזאת, גם אם שמענו דברים כאלה או אחרים על מי מהמעורבים בסיפור, אנו ממשיכים להתייחס אל כל אחד מהם ברמה האישית כאילו לא שמענו עליו דבר. התדמית שלהם לא תשתנה בעינינו למרות ששמענו עליהם דברים שיכולים לערער עליה. וגם אם נקבל מידע כלשהו כעובדה - ניתן משקל דווקא לפרשנות שבכוחה ללמד זכות על אותו אדם. מה שמותר לנו הוא לנקוט אמצעי זהירות, שהיו נדרשים מאיתנו גם בלאו הכי.

מכוחה של תובנה זו אנו יכולים לגלות יחס מורכב. בהחלט נדרש מאיתנו להביע הכרה בכאבה של המתלוננת גם אם אנו לא חורצים משפט על מי שהתלונה מופנית נגדו. מצד אחד לא נאמר: "זה לא יכול להיות". ומצד שני אין לנו היתר לכתוב בפרהסיה, ואפילו לא לומר לה בלחש: "מאמינים לך". יש לומר לה באופן אישי: "הדברים שאת אומרת כואבים לי מאוד", "מגיע לך שהדברים ייבדקו ביסודיות" וכדומה. חשוב מאוד להביע אמפתיה, אבל יש מרחק גדול בין אמפתיה לכאב שהמתלוננת מביעה ובין קבלת כל הנתונים והפרשנויות עד האשמה של מי שהתלונה מופנית כלפיו. כמו כן, מתוך אותה עמדה של אי־ידיעה, עלינו לכאוב את כאבו של אדם ששמו הטוב נהרס ואת הכאב על חילול השם הנורא שנוצר, ואף למצוא את הדרך להביע זאת מבלי להאשים את הצד השני.

אור השמש אינו מחטא

הלב מתקומם כנגד דברים אלה, היוצרים שיתוק מוחלט. הרי איך שלא נסתכל על הסיפור, יש פה לפחות צד אחד שנעשה לו עוול נורא! אם יש דברים בגו, יש לפנינו נפגעת הזועקת את זעקתה וזקוקה נואשות להכרה ציבורית, וכל הבעה של חוסר אמון עלולה ליצור אצלה סוג של פגיעה נוספת! ואם אין דברים בגו, הרי לפנינו אחד מגדולי תלמידי החכמים והצדיקים שבדור ששמו הטוב נפגע ללא תקנה! ונוסף על ההיבטים האישיים, יש משני הצדדים היבטים ציבוריים הרי גורל וכבדי משקל! האם התורה מנחה אותנו להתעלם מכל זה? להיות אדישים?!

גם פה באה לעזרתנו חוכמת החיים העמוקה הגנוזה בתורת החיים של החפץ חיים. בהלכות לשון הרע (כלל י, א) הוא משרטט את שביל הזהב שבין איסור "לא תלך רכיל בעמך", הבא להגן על שמו הטוב של כל אדם, ובין מצוות "לא תעמוד על דם רעך" המחייבת להציל עשוק מיד עושקו. הוא מוסיף (סע' ד) כי ההיתר של "לשון הרע לתועלת" כולל בתוכו גם הוקעה של מעשים פסולים וגם הקלה על מצוקה רגשית שיש לאדם כתוצאה מאירוע שבו הוא נפגע באופן חמור. אולם החפץ חיים מציב שם (סע' ב) שבעה תנאים לאמירת "לשון הרע לתועלת". הראשונים שבהם הם: ודאות בעובדות המתוארות, דיוק ופירוט של כל הנתונים הרלוונטיים ומתן פרשנות מדויקת לאירוע. אחריהם באים תנאים נוספים: כוונה לתועלת, בחינה של חלופות ומניעת נזק בלתי מוצדק.

תנאים אלו אינם יכולים להתקיים אצל מי שניזון ממידע עקיף, מסופק וחלקי, במיוחד כשאין לו כלים מקצועיים להעריך ולפרש נכון את המידע שמגיע אליו.

אכן, אין אדם חסין מפני בדיקה. כל מתלוננת ראויה לכך שתלונתה תתברר, מפני שגם באנשים הטובים ביותר עלולים להימצא חלקים אפלים. וכמו כן כל נילון זכאי להזדמנות נאותה לשכנע שאין בדברים ממש. אין ביסוס מחקרי לטענה המפורסמת ש־98% מן התלונות הן נכונות ומדויקות. יש גם הבדלים בין תקופות, תרבויות והקשרים שונים. לכן נדרש בירור פרטני ביחס לכל מקרה ומקרה לגופו. בירור זה צריך להיעשות במסגרת מתאימה. אין הוא יכול להתבצע בכיכר השוק.

בעולם שבו אנו חיים מקובל לראות את הפרסום כברירת המחדל. סיסמה שגורה היא "אור השמש מחטא". אך לא זו דרכה של תורה!!! החפץ חיים מלמד אותנו שהפרסום הוא המוצא האחרון, ואף הוא תלוי בתנאים הלכתיים שונים. מכאיבה מאוד העובדה שהתלונות לא התבררו בפורום תקנה או בגוף דומה, ובמקום זה יצאו לרשות הרבים תוך שהן הופכות את כולנו, בעל כורחנו, לחוקרים, שופטים ותליינים לצד מן הצדדים.

לאחר שהדברים פורסמו, ייתכן שלעולם לא יהיה בירור משכנע דיו, וניאלץ להשלים עם האילוץ לחיות לאורך זמן במבוכה קשה של אי־ידיעה. מבוכה זו תחייב אותנו לנהוג בזהירות רבה בכל אחד ואחת מן המעורבים. אתגר לא קטן נוסף יהיה לכל אחד מאיתנו - לחיות בשלום ובאחווה עם מי שדעתו תהיה הפוכה משלנו.

נתפלל לקב"ה שישלח את אורו ואמיתו לכל מי שיש בכוחו לתרום לסיומה של פרשה כואבת זו בדרך של אמת ושלום.

הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***