בחברה נורמלית שבה מתייחסים לכל אדם כשווה בין שווים, כלל לא היה צורך בהחלטות ממשלה או חקיקת חוקים מיוחדים שנוגעים לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה, אולם כאשר מוסדות ורשויות המדינה מדירות דה פאקטו, וגם אם לא בכוונה אנשים עם מוגבלות, החוק היבש הוא הכלי שנותר.
לצערי, גם היום בישראל של שנת 2022, אנשים עם מוגבלויות מוצאים עצמם נלחמים בשתי חזיתות. האחת, היא הכרת המדינה בזכויות המלאות המגיעות להם מעצם מוגבלותם. במערכה הזאת הם עוברים מסכת בירוקרטית ארוכה ומורכבת כדי להוכיח את נכותם, בדרך אל ההכרה בזכויות ובתמיכה המגיעות להם.
לכולנו מוכר סיפורו של איציק סעדיאן שהצית את עצמו באגף השיקום של משרד הביטחון ושכיום נמצא בשיקום לאחר שהיה במצב קשה. סעידיאן, לוחם לשעבר בגדוד 13 בגולני לקה בפוסט-טראומה כשנלחם במבצע צוק איתן וחבריו שלחמו לצדו נפלו. את החלק הסופי בעלילה כולנו זוכרים לרעה לאחר שהצית עצמו בעקבות הכתף הקרה שקיבל ממשרד הביטחון שדחה שוב ושוב את תחינותיו להעלאת אחוזי הנכות שנקבעו לו.
מקומות עבודה לאנשים עם מוגבלויות זו מערכה נוספת, חברתית, שבה הם מבקשים מהחברה לקבל אותם כמו כל אדם אחר ולהתעלם ממוגבלותם. בהיבט זה, קשה להסביר לאדם שזוכה לנהל חיים רגילים ללא מוגבלות כלשהי את ההשפעה הנפשית של מאבק מתמשך זה, וכיצד מרגיש אדם שזקוק לחוק במיוחד עבורו, כדי לנסות ולחיות חיים רגילים עד כמה שזה אפשרי.
אנשים עם מוגבלויות נמצאים במלחמה חברתית רחבה שלה ביטויים רבים – החל משילוב במערכת החינוך, ואחר כך במקום שירות צבאי סדיר הפנייה למסלולי התנדבות בלבד, המוגבלים ליחידות ותפקידים מסוימים, ועוד.
אולם אחד הביטויים העיקריים והמורכבים למלחמתם היא בשלב בזירה התעסוקתית אחרי הצבא והלימודים. אדם עם מוגבלות נחסם פעמים רבות בתחומים התעסוקתיים אליהם הוא שואף, מה שמגביל את היכולת שלו להשתכר.
בעבר חוקקה מדינת ישראל חוק למתן הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה הישראלי, חוק שהוא צעד חשוב ביחס לאנשים עם מוגבלויות שאין ספק שישפיע לטובה על מעמדם החברתי, אולם השינוי אינו מספיק.
ראשית, המגזר הציבורי עליו חל החוק מהווה שליש בלבד מהמשק, מכאן שהחוק מתעלם מהמגזר הפרטי שהוא עיקר המשק. משום כך, גם אם יושם החוק במלואו, בפועל, אחוז השילוב של אנשים עם מוגבלויות יגיע רק לכדי 1.65% מהמשק כולו.
שנית, אנשים עם מוגבלויות מהווים כיום כ-10% מהאוכלוסייה בישראל, אך החוק מבקש לשלב רק 5% מהם בשוק העבודה, מה שמותיר 5% מבעלי המוגבלויות מחוץ לשוק העבודה הציבורי. חשוב שהחוק ישקף את היחס של בעלי המוגבלות כפי חלקם היחסי במציאות. אחרת יישארו חלקם מחוץ לסיכוי לשוויון.
כמו כן, יש להוסיף את בעיית העדר הגדרה וקריטריונים אחידים לשאלה מיהו אדם בעל מוגבלות. כך לדוגמה, קיים היום פער בין הגדרת משרד הביטחון לבין הגדרת הביטוח לאומי. מסיבה זו ישנם אנשים שעלולים למצוא את עצמם כמי שהחוק לא חל עליהם, ולכן יש לפעול להחלת קריטריונים אחידים ולגישור הפערים.
עצם קיומו של החוק והמקרים בהם עדיין זועקים אנשים עם מוגבלות להכרה בזכויותיהם, אלו חייבים להיות תזכורת לכולנו למשימה המורכבת והעבודה הרבה שיש למדינה ולחברה הישראלית לעשות בכל הקשור לאנשים עם מוגבלויות. עלינו להכיר במוגבלות, לתת לה מקום בשיח הציבורי, להבין את משמעויותיה, מחיריה והשלכותיה.
כך לדוגמה עשתה מדינת ישראל, כשקבעה את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, בו אנו מעריכים ומוקירים את גבורתם ושמים במרכז את הפצועים, אשר רבים מהם נותרו בעלי מוגבלויות בעקבות פציעתם.
במקביל להכרה החשובה, עומדת בפני החברה הישראלית המשימה להפוך את המוגבלות לשקופה, ליצור מציאות בה אנשים בעלי מוגבלויות ירגישו כשווים בין שווים חרף המגבלה שלהם. עלינו להתייחס אליהם כמו לכולם.
אהרון קרוב הוא הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה. משתתף בטקס "זהות - איגוד המרכזים לזהות יהודית" לציון יום ההוקרה המרכזי לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בהר הרצל בירושלים