בביטאון צה"ל "מערכות" מובאים ממצאיו של מחקר שערכה ד"ר שרי גולדשטיין פרבר על פרופיל מחבל התופת, על מניעיו לבצע פיגוע ועל השאלה באילו דרכים ישראל יכולה לסכל פיגועי תופת.
גולדשטיין פרבר כותבת כי למעשה כשמחבל תופת יוצא לדרכו לפיגוע גדרות ומאבטחים ושאר מיני אמצעים ייתקלו בקושי לעצור אותו, ולכן יש למנוע את פעולתו של המחבל עוד בטרם צאתו לדרך.
לשם כך, היא מציינת, יש להבין את האופן שבו מתגייסים מחבלי התופת ליציאה לפיגועים, ולהילחם בכך.
גולדשטיין פרבר כותבת כי השיטות שבהן מגייסים ארגוני המחבלים את מחבלי התופת הן שיטות של לוחמה פסיכולוגית הנקוטות בידי ה C.I.A. בכמה מקומות בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה. מדובר במה שהיא מכנה "כלים ישנים" אך רבי השפעה. "יש בהם כדי לסחוף המונים וכדי לתת לדעה קיצונית לגיטימיות של דעה מקובלת ואף לדרבן אנשים לתרגם אותה למעשים". במאמרה גולדשטיין פרבר מדגישה כי בדרך כלל מחבלי התופת הם "אנשים שאינם אבודים, אינם מסתובבים ברחוב ללא בית ואינם בדיכאון חמור. מדובר באנשים נורמליים שעוברים מטמרפוזה ממצב שבו הם חיים למצב שבו הם חשים מתים חיים לפני הפעולה, וזאת לאחר שהתגברו על הפחד מהמוות ולאחר שהפנימו את רעיון הפרידה מיקיריהם", כותבת גולדשטיין פרבר.
במאמר היא קובעת כי הדרך היחידה לעצור מחבל תופת הנמצא כבר בדרכו לפיגוע היא למנוע את צאתו לדרך, וזאת בהתמודדות עם החברה הערבית ובאמצעות הסברה.
החברה ברש"פ, היא מציינת, מעודדת את מחבל התופת לצאת לפיגוע. "במשפחה יש תחרות על מקום הכבוד של הלוחם היותר טוב למען האינתיפדה. הנה במאי 01' התפוצץ אל עאשור, המכונה 'בעל המצנפת', ליד מחסום תפוח. הוא הרגיש כי הוא הבן האהוב ביותר על אביו וכי לכן עליו מוטלת השליחות והחובה להביא כבוד לאביו, ממש כפי שהביא פרנסה הביתה".
"באווירה החברתית שנוצרה ביהודה ושומרון וברצועה הדאגה לבני המשפחה באמצעות פעולת התאבדות נחשבת לגיטימית ואפילו מכובדת. חלק גדול מהפעילות במסגד מתמקד כיום בהעלאה על נס של השאהידים ושל לוחמי האינתיפדה", נכתב במאמר.
מחבל תופת עובר כמה שלבים עד שהגיע לשלב הסופי, שבו הוא מכחיש את המוות המתקרב, ודומה הדבר למצב שבו נמצאים זקנים וחולים סופניים רבים. לאחר ההכחשה נכנס המחבל למצב של "אל חזור", ובו "הצליח להפוך את עצמו מאדם חי למי שרואה את מותו לנגד עיניו ושמח על כך. בלבו הוא כבר נפרד מיקיריו, הוא מכחיש את הכאב שבאובדן החיים והוא שמח להרוג".
בשלב "אל חזור" זה קשה לבלום את המחבל, אומרת גולדשטיין פרבר, ולכן מדינת ישראל צריכה להפעיל לוחמה פסיכולוגית שתבלום את התופעה.
גולדשטיין פרבר אומרת כי יש לשנות את האווירה הציבורית ברש"פ כלפי פיגועי תופת. בין היתר היא מציעה לתלות את תמונותיהם של מחבלי התופת לאחר שהתרסקו על קירות בתיהם, גם על אלו ההרוסים. זו פעולה שיכולה לזעזע. כמו כן היא מציעה לפרסם בקרב האוכלוסייה הערבית כי שליחת מחבלים מתאבדים נעשית בידי מנהיגים המבקשים להשיג מטרות פוליטיות באמצעות הרג וטרור, וכי לאמיתו של דבר אין הם דואגים דאגה אמיתית לרווחתם הפיזית והרגשית של קורבנותיהם הערבים. במאמר מציעה גולדשטיין פרבר גם לתקוף את המעמד החברתי שלו זוכות משפחות המתאבדים וגם את נושא השחיתות ברש"פ. "המחשה של נזק הנגרם מהעדר מנגנונים בירוקרטיים תוך הדגשת העובדה שמעטים בהנהגה נהנים, בעוד שמרבית האוכלוסייה הערבית משלמת את המחיר הכבד".
בעניין סיכול בזמן של פעולת מחבל מתאבד אמר לערוץ 7 הרב דוד שמחון, רבה של שכונת קריית יובל בירושלים, ועד לא מזמן הממונה על הביטחון בעיריית ירושלים, כי כל אמצעי ההגנה, כגון גדר ומאבטחים הם הקו האחרון הניצב בדרכו של מחבל תופת, ובכל זאת אם מחבל מחופש לאדם חרדי, כמו בפיגוע בבית ישראל, שבו המחבל לבש חליפה והדביק גם פאות ללחייו, מחליט לצאת לבצע פיגוע, קשה מאד ללכוד אותו בטרם הפיגוע.
גולדשטיין פרבר כותבת כי למעשה כשמחבל תופת יוצא לדרכו לפיגוע גדרות ומאבטחים ושאר מיני אמצעים ייתקלו בקושי לעצור אותו, ולכן יש למנוע את פעולתו של המחבל עוד בטרם צאתו לדרך.
לשם כך, היא מציינת, יש להבין את האופן שבו מתגייסים מחבלי התופת ליציאה לפיגועים, ולהילחם בכך.
גולדשטיין פרבר כותבת כי השיטות שבהן מגייסים ארגוני המחבלים את מחבלי התופת הן שיטות של לוחמה פסיכולוגית הנקוטות בידי ה C.I.A. בכמה מקומות בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה. מדובר במה שהיא מכנה "כלים ישנים" אך רבי השפעה. "יש בהם כדי לסחוף המונים וכדי לתת לדעה קיצונית לגיטימיות של דעה מקובלת ואף לדרבן אנשים לתרגם אותה למעשים". במאמרה גולדשטיין פרבר מדגישה כי בדרך כלל מחבלי התופת הם "אנשים שאינם אבודים, אינם מסתובבים ברחוב ללא בית ואינם בדיכאון חמור. מדובר באנשים נורמליים שעוברים מטמרפוזה ממצב שבו הם חיים למצב שבו הם חשים מתים חיים לפני הפעולה, וזאת לאחר שהתגברו על הפחד מהמוות ולאחר שהפנימו את רעיון הפרידה מיקיריהם", כותבת גולדשטיין פרבר.
במאמר היא קובעת כי הדרך היחידה לעצור מחבל תופת הנמצא כבר בדרכו לפיגוע היא למנוע את צאתו לדרך, וזאת בהתמודדות עם החברה הערבית ובאמצעות הסברה.
החברה ברש"פ, היא מציינת, מעודדת את מחבל התופת לצאת לפיגוע. "במשפחה יש תחרות על מקום הכבוד של הלוחם היותר טוב למען האינתיפדה. הנה במאי 01' התפוצץ אל עאשור, המכונה 'בעל המצנפת', ליד מחסום תפוח. הוא הרגיש כי הוא הבן האהוב ביותר על אביו וכי לכן עליו מוטלת השליחות והחובה להביא כבוד לאביו, ממש כפי שהביא פרנסה הביתה".
"באווירה החברתית שנוצרה ביהודה ושומרון וברצועה הדאגה לבני המשפחה באמצעות פעולת התאבדות נחשבת לגיטימית ואפילו מכובדת. חלק גדול מהפעילות במסגד מתמקד כיום בהעלאה על נס של השאהידים ושל לוחמי האינתיפדה", נכתב במאמר.
מחבל תופת עובר כמה שלבים עד שהגיע לשלב הסופי, שבו הוא מכחיש את המוות המתקרב, ודומה הדבר למצב שבו נמצאים זקנים וחולים סופניים רבים. לאחר ההכחשה נכנס המחבל למצב של "אל חזור", ובו "הצליח להפוך את עצמו מאדם חי למי שרואה את מותו לנגד עיניו ושמח על כך. בלבו הוא כבר נפרד מיקיריו, הוא מכחיש את הכאב שבאובדן החיים והוא שמח להרוג".
בשלב "אל חזור" זה קשה לבלום את המחבל, אומרת גולדשטיין פרבר, ולכן מדינת ישראל צריכה להפעיל לוחמה פסיכולוגית שתבלום את התופעה.
גולדשטיין פרבר אומרת כי יש לשנות את האווירה הציבורית ברש"פ כלפי פיגועי תופת. בין היתר היא מציעה לתלות את תמונותיהם של מחבלי התופת לאחר שהתרסקו על קירות בתיהם, גם על אלו ההרוסים. זו פעולה שיכולה לזעזע. כמו כן היא מציעה לפרסם בקרב האוכלוסייה הערבית כי שליחת מחבלים מתאבדים נעשית בידי מנהיגים המבקשים להשיג מטרות פוליטיות באמצעות הרג וטרור, וכי לאמיתו של דבר אין הם דואגים דאגה אמיתית לרווחתם הפיזית והרגשית של קורבנותיהם הערבים. במאמר מציעה גולדשטיין פרבר גם לתקוף את המעמד החברתי שלו זוכות משפחות המתאבדים וגם את נושא השחיתות ברש"פ. "המחשה של נזק הנגרם מהעדר מנגנונים בירוקרטיים תוך הדגשת העובדה שמעטים בהנהגה נהנים, בעוד שמרבית האוכלוסייה הערבית משלמת את המחיר הכבד".
בעניין סיכול בזמן של פעולת מחבל מתאבד אמר לערוץ 7 הרב דוד שמחון, רבה של שכונת קריית יובל בירושלים, ועד לא מזמן הממונה על הביטחון בעיריית ירושלים, כי כל אמצעי ההגנה, כגון גדר ומאבטחים הם הקו האחרון הניצב בדרכו של מחבל תופת, ובכל זאת אם מחבל מחופש לאדם חרדי, כמו בפיגוע בבית ישראל, שבו המחבל לבש חליפה והדביק גם פאות ללחייו, מחליט לצאת לבצע פיגוע, קשה מאד ללכוד אותו בטרם הפיגוע.