1. ארון הקודש קורא תיגר.
בראש השנה האחרון נקלעתי לבית כנסת קטן ומיוחד. הפסוק שהתנוסס על ארון ספרי התורה היה 'ואהבת לרעך כמוך'. בדרך כלל, על ארון ספרי תורה נכתבים פסוקים ידועים דוגמת 'שיויתי ה' לנגדי תמיד' או 'דע לפני מי אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה', המזכירים למתפללים את המצוות שבין אדם לבוראו.
הבחירה הנדירה, להזכיר חלק מפסוק הנוגע דווקא למצוות ש'בין אדם לחברו' - יכולה לעורר גבה מרבצה. אולי זה לא מקובל, אבל הסדר הנכון ביהדות - גם אם שכחנו - מניח את הזולת במקום הראשון.
זה קשה יותר, פוגש אותנו במעגלים הקרובים והרחוקים - אבל רק כשמתחשבים ברגשותיו של הזולת הספציפי שמולנו ומכוונים את תנועותנו על פי 'ואהבת לרעך כמוך' (גם כשאנחנו 'הצודקים' וגם כשיש לנו מה לענות...) - אנחנו צומחים. הופכים להיות 'אנשים טובים יותר' כל יום מחדש, במלוא מובן המשפט הפשוט.
2. הישרדות.
בעומק נשמתנו, כולנו רוצים להיות 'אנשים טובים יותר'. עובדה: אנחנו מאוד מעריכים את אלה שמוותרים, שותקים בעת מריבה ורודפים אחרי השלום.
למה אנחנו לא מתאמצים להתעלות על עצמנו? יתכן וברבים מהמקרים, אנחנו לא מאמינים שאפשר להתנהג אחרת ממה שהורגלנו. יש בנו אלמנט הישרדותי שבגינו אנחנו מרגישים חזק את הקושי לוותר, למשל. יש לנו את כל הסיבות הרציונליות, כביכול, כדי להילחם חזק 'על שלנו'. מאידך, אם נחפור בסיבות לעומק, נגלה בעיקר פחדים שמבוססים על דמיון פורה שמחוזק בשלל סיפורים פסימיים, של אנשים אחרים.
לצידם של הפחדים הללו, אפשר למצוא גם חוסר אמונה בעצמנו ובכך שהכל מכוון. קשה לשפוט אדם 'שורד'. הוא מרגיש שהוא נלחם ופעולותיו אמת. הוא לא מסתגל להביט על רגשות הזולת ולהבחין בשפת הגוף שלו או לשאול אותו בפשטות 'מה את\ה מרגיש?'.
'לוותר' - זאת בכלל מילה גסה שאין לעלות על דל השפה. 'לשתוק' - זה רק אם אין מה לענות. מאידך, 'לעקוץ' ו'לנצח' נחשבות פעולות ליגיטימיות, אפילו מול אנשים שפניהם לשלום ושברור לנו כשמש (אם נחשוב) שהעקיצה שלנו לא עושה טוב בשום צורה.
אבל למי אכפת מרגשות הזולות כשהצלחנו, בזיעת שכלנו, להפיק עקיצה שנונה? אנחנו אולי מחייכים, אבל אופי הקיום והביטחון העצמי שלנו לחוץ על מצב 'הישרדות'.
הוא 'חי' מהריגושים הקטנים האלה על חשבון הזולת והמלחמה הגסה על "דברים חשובים" מבוססי פחדים ואי אמונה.
בעיננו, אנחנו 'צודקים'. יש לנו בראש הרצאה שלמה בנושא: 'למה אנחנו מתנהגים ככה עכשיו?'. היא נמצאת שם כל הזמן ברגעים שאנחנו רבים, עוקצים, כועסים. ההחמצה הגדולה יותר היא לפני הכל מול עצמנו. בצורת החיים הזו, אנחנו מקבלים פטור מלבדוק אם ברמה האישית אנחנו עושים משהו כדי להיות "אנשים טובים יותר".
3. השפעה זרה ולא מורגשת.
אנחנו חיים בדור בו סקאלת ה'בין אדם לחברו' נמצאת בבעיה. הדברים הקלאסים שעליהם גדלנו כילדים כמו ויתור, סליחה, שפה יפה, עדינות, רגישות, התחשבות בזולת - זוכים לדה לגיטימציה, מול עיננו.
אנחנו פוגשים את דה הלגיטימציה בעוצמה רבה בשיח ברשתות החברתיות ובאווירה השולטת בסיפורים המגוונים על המסך. המסרים השולטים הם קנאה, שנאה, מלחמה ותחרות.
גם אם אנחנו לא מתנהגים כמו התוכן שאנחנו צורכים - זה מחלחל אלינו. גם אם לא נקלל - נרגיש יותר בנוח לא לכבד. גם אם לא נעליב - נרגיש בנוח לעקוץ ב"הומור" אפילו את מי שאנחנו רוצים לאהוב. בסופו של דבר, אנחנו בני אדם.
ההשפעה הזרה בצירוף קשיי החיים - מצריכים מאיתנו לשחרר לפעמים מתח ותיסכול. ללכת לים, לעשות הליכה או לבהות בכוכבים - זה כבר לא ממש פופולארי, אז אנחנו "נרגעים" על צריכת תוכן עם אווירה שבזה לחלוטין לערך 'ואהבת לרעך כמוך'.
מיותר לציין שהמתח לא משתחרר כך ושהסיכוי להתעלות בחיים האמיתיים - לא הופך לגדול יותר, בלשון המעטה. כך אנחנו נשארים בני אדם שצומחים במגוון עניינים, אבל בכל הנוגע לגדילה שלנו כ'בני אדם טובים יותר', אנחנו נשארים קטנים.
4. לדתיים קשה יותר.
אצל המוגדרים שומרי מצוות\דתיים זה כואב יותר. אפשר לראות בני אדם שמנהלים אורח חיים מתפתח מאוד בכל הנוגע למקצוע, תחביבים ואפילו 'בין אדם למקום'.
אך משום מה, בנוגע ל'בין אדם לחברו', די להם בסגנון הנימוס המצומצם שסיגלו לעצמם. כביכול, 'ככה הם'; לפעמים ציניים, מרכלים ולא מביטים על רגשות הזולת הקרוב לעומק גם כשפת גופו צועקת 'הושיעה נא'.
הם יכולים להיות לפעמים אנשים שתורמים לחברה, בגדול, על הנייר. אבל 'קטן עליהם' להתרגש מבני אדם פיזיים, באופן ספציפי. 'מרגיש להם' שהם 'בסדר גמור'.
לפני הכל, הם מגשימים את 'תפקידם החשוב למען החברה', אחר כך הם משתדלים ללמוד תורה ורק בסוף, כך נדמה, נמצאת ה'דרך ארץ' במובן הפשוט והעמוק שלה: רגישות ועדינות בכל סיטואציה בין אישית, גם כשזה מצריך 'ויתור' על מה ש'בא לך', רחמנא ליצלן.
אין ספק, הריגוש והחיזוק המתקבל מהתפתחות במצוות ש'בין אדם למקום' או מתרומה גדולה לחברה - עשוי לסנוור, להשכיח את הפסוק האישי שנכתב על ארון ספרי התורה בבית הכנסת הקטן, בראש השנה: 'ואהבת לרעך כמוך'. שם המתג החשוב של האור, לא במה ש'מרגיש לנו' גדול.
***
מגזין הנוער "מקום בעולם" - שם את הערכים החשובים במרכז, לפני הכל.
לקבלת מגזין ניסיון מודפס, עם עשרות עמודים + משלוח, לחודשיים ב-10 ש"ח בלבד - לחצו כאן >>