אנו מודים לרב שמואל ניסילביץ', לרב שלמה הלפרן ולעיתונאי שאול שיף על העיון בסוגית גיורי וינה. במאמריהם בעיתון "בשבע" (גיליון 1023) לא נוספו שום פרט עובדתי או טענה פרשנית שלא פורסמו קודם לכן בספרות החרדית.
ועם זאת, בשל העובדה שעסקנו בפרשיית גיורי וינה במשך מספר חודשים, ובשל העובדה שהרב אליעזר מלמד כתב את מאמריו על הפרשה תוך היוועצות עמנו, מצאנו לנכון להגיב גם בפומבי לדבריהם, על כל פנים בכל הנוגע לעובדות ההיסטוריות כפי שהן.
בפועל, מסקנות המאמרים שפרסמו שגויות מן היסוד, וזאת בעיקר בשל חוסר היכרות של הכותבים עם חלק ניכר מהעובדות, וכן בשל חיבור של חצאי אמיתות ודברי כזב לכלל תזה שגויה. במסגרת מאמר קצר זה לא נוכל לפרט את כל הטעויות, אלא נציג אחדות מהן, ונאשש את הקביעות העובדתיות שנציג באמצעות ציטוט מסמכים מזמן אמת. ועוד חזון למועד לפרט את כל העובדות המלאות לאמיתן.
כמו כן, מכיוון שמאמרו של העיתונאי שאול שיף – שבזמן אמת בהיותו עיתונאי שיתף פעולה באופן מלא עם העוסקים כנגד הגיור – לא עוסק בעובדות (ומדבריו אף ניכר חוסר ידיעה מוחלט בדבר פועלו המכריע של הרב שמאי גינזבורג בעניין), והוא רומז שיש לייחס לרבי מלובביץ' זצ"ל רוח הקודש שעל פיה לא ניתן לעסוק בהלכה למעשה ובחריצת גורלם של אנשים, נתייחס בעיקר למאמר של הרבנים ניסילביץ' והלפרן.
החסות הפעילה של הרב גרינפלד על גיורי וינה
ראשית, מחברי המאמר כותבים שהרב חיים גרינפלד זצ"ל, רבה של אגודת ישראל בעיר וינה, לא היה מעורב כלל בגיורים, ומסתמכים על הדו"ח שכתבו הרב ורנר והרב קוליץ. אולם העובדות הפוכות. הרב גרינפלד סמך את ידיו בעצמו על כל הגיורים והוביל אותם במשך שנה וחצי. ב'זיכרון דברים' שנערך במשרדו בוינה ביום כ"ד באלול תש"ל (1970) נאמר: "הרב ר' חיים גרינפלד... מאשר שבכל מקרה ר' א. שטיינמץ התייעץ איתו מקודם לעשייתן. היו גם מקרים שדחינו. ביררתי מבחינת ההלכה את קבלת המועמדים וגם את אופן הביצוע שיהיה לפי ההלכה" (גנזך המדינה, גל-12265-4).
לא מדובר רק ב'זיכרון דברים', שנערך עם התגברות הדרשות הקשות של הרבי מלובביץ', אלא גם במסמכים מזמן אמת שמתארים עבודה משותפת בבית הדין לגיור. לדוגמה, במכתב מיום כ"ג בכסלו תש"ל (1969) כותב הרב שמאי גינזבורג אל הרב שטיינמץ: "למכתבך הקודם, מס' 1300, בו אתה כותב שהרב גרינפלד פסק להטביל את הילד אף על פי שאין אפשרות למולו... אהיה אסיר תודה אם הרב גרינפלד יכתוב לי או לך את המקורות". כך גם במכתב נוסף מיום א' באלול תש"ל: "האם הראית לרב גרינפלד את תוספות יבמות מ"ה ע"ב ד"ה 'מי לא טבלה' וכו' בדבר טבילת גיורת?".
חסותו של הרב גרינפלד על הגיורים עולה ממסמכים נוספים. למשל, מכתבו של הרב יוסף ברונר שיובא להלן. גם העסקנים כנגד הגיור ידעו על מעורבותו, ולפיכך הדריכו את הקנאים שלא להזכיר זאת, כדי לא לפגוע במאבק נגד הגיורים (ימי תמימים ה, עמ' 117). קשה אפוא להבין כיצד מפרסמים קביעות כה נחרצות ופסקניות, בלי לבדוק מראש את מהימנותן.
"כולם התחילו לרוץ בתחרות ליראת שמים"
שנית, באופן די תמוה מתעלמים המחברים מהרב שמאי גינזבורג זצ"ל, מחבר "אמרי שמאי" ומרבני הסוכנות היהודית, שהנחה את מדיניות הגיורים ועמד מאחוריהם באופן מלא. בידינו למעלה מתריסר מכתבים שכתב בעניין זה. לא ניתן לפרט את כולם, ונניח כאן רק את מקצתם.
לדוגמה, במכתב מיום ט"ו בכסלו תש"ל (1969) כתב אל הרב שטיינמץ ביחס למקטרגים כנגד הגיורים: "הייתה כאן מגמה לפגוע... ברב חיים גרינפלד שליט"א... כולם התחילו לרוץ בתחרות ליראת שמים... אני מעוניין שכולם ידעו שאני אחראי על כך [על הגיורים בוינה] לא פחות ממך".
וכאשר פתח שמואל ישעיהו רטק, חסיד סאטמר ובנקאי בוינה, בתעמולה נגד הגיורים, כתב הרב גינזבורג: "אשר לצעקן... אומנם אינני מכיר אותו, עד כה לא הייתה לי ה'זכיה', אבל טיפוסים שפלים כאלו מוכרים לי היטב, ולפי דעתי אין לזה שום תרופה אלא לדבר איתם בלשונם הם", והציע לכתוב לרטק "מכתב, כולו יהיה איומים, שאנחנו נדע לטפל בו" (י"ב ניסן תש"ל, 1970).
בקיץ של אותה שנה, תיאר כיצד הגיע אל הרב אונטרמן וביקש ממנו בשתי הזדמנויות להגיב על הפרסומים, אולם הרב התנגד להעצמת המקטרגים, וסבר שראוי להתעלם מדבריהם (לדוגמה, גנזך המדינה שם), וכיוון שכך התמסמסה ואבדה תגובה משמעותית בזמן אמת.
אגב, באותו 'זיכרון דברים' הוסיף הרב גינזבורג, שהגיע במיוחד לוינה, דברי חיזוק למגיירים: "על הרב וחברי בית הדין לדעת, כי הם גומלים בזה טובה לעם ישראל ולעולים שייקלטו בארץ ישראל. וידוע לנו כי הרב וחברי בית הדין משמשים מטרה לעלבונות מצד אנשי נטורי קרתא, וגם מצד חוגים מסוימים ביישוב [בארץ ישראל], וכל מעשי הרב ובית דין הנ"ל הם לשם שמיים". באותו מעמד אישרו הרב גינזבורג והרב גרינפלד את מעשי בית הדין.
"לרבנים כן איכפת – והם מתחילים לחשוב"
לאחר שנחרץ דינם של המגיירים והגיורים, בשל העובדה שנחסמה דרכם אל מועצת הרבנות הראשית (כפי שנתבאר בתמצית במאמריו של הרב מלמד), חיזק הרב גינזבורג את ידידו הרב שטיינמץ שוב ושוב. לדוגמה, "הריני מקנא בך ובתמימותך. לפי דעתי, כל אלה שעסקו בגיור וינה הם אנשים ישרים, אשר עשו הכל לשם שמיים, למען היהדות וארץ ישראל. מצד שני, העסקנים נגד הגיור הם רחוקים מהיהדות בכלל, ולצערנו הצליחו להכניס לתוך המבוכה רבנים וכו'".
"כמו בנס חנוכה", מוסיף הרב גינזבורג, "כתוב 'רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים' – נראה שלפי דרך הטבע רבים לא צריכים ליפול בידי מעטים, וכן רשעים לא בידי צדיקים. ואם זה קורה זה רק על ידי נס, ובדרך הטבע הישרים צריכים להפסיד. יש לזה גם גורם פסיכולוגי, כי הבלתי ישרים לוחמים בלי מצפון ובלי מעצורים נפשיים בכלל, ואילו הישרים יש להם מעצורים נפשיים, מצפוניים והלכתיים... בינתיים מגיעים משם [מוינה] עולים נוכרים ולא מציינים שהם לא יהודים, והם מתערבים בלי גיור. כמובן שלכל הלוחמים 'לשם שמיים' לא איכפת. אולם לרבנים כן איכפת – והם מתחילים לחשוב" (ה' בניסן).
"לרבנים כן אכפת", כלומר לרבנים שיש להם אחריות על האומה העם והארץ. העובדה שהרב גינזבורג, גאון וחסיד שהיה באותה עת כבן 65 שנה, עסק בעצמו בגיורים, הוביל את המדיניות שלהם, גיבה אותם בתוקף גם כאשר ביקר במועצת הרבנות הראשית (ראו פרוטוקול מיום ד' בכסלו תשל"א), והגדיר את הטענות כנגדם כ"בדותא מצערת ומגוחכת, אומנם בצורה טראגית, עד שאין אפילו צורך להכחיש אותה" (ידיעות אחרונות, כ"ג בשבט תשל"א), אמורה הייתה ללמד הרבה את כותבי המאמר, ולא ברור מדוע בחרו שלא להתייחס לכך.
העובדות ביחס לרבנים ולמספרים
באותו אופן של התעלמות או דגימה חיצונית של העובדות, ציטטו המחברים את דו"ח משלחת הרבנים לוינה שבו נטען שהרבנים המגיירים לא היו מוסמכים לרבנות. המחברים כנראה לא מודעים לעובדה שהרב אלתר שטיינמץ – באותה תקופה היה כבן 60 – נסמך לרבנות.
הרב לייביש בר הלפרט, רב בבוקרשט ובתל אביב, ידידו ומי שלמד עמו בנעוריו, ציין בשנת תשכ"ז (1966) בכתב ידו כי הרב שטיינמץ "היה נמנה על התלמידים המצוינים והמופלגים שבין תלמידי הישיבה" של רבי מנחם מנדל הגר האדמו"ר מווישובה, "ונסמך בשעתו בכתר הוראה מגדולי התורה אשר שתה מפיהם". הרב הלפרט גם מציין שתעודת הסמיכה אבדה בתקופת השואה.
הרב יוסף ברונר, חסיד גור, חרף גילו הצעיר נסמך אף הוא לרבנות בארץ ישראל. הוא השתתף בחלק מהגיורים בהדרכת הרב גינזבורג והרב גרינפלד, ובמכתב אל חבר הכנסת שלמה לורנץ מיד לאחר פרוץ הפרשה, אחרי שכתב בחריפות כנגד רטק, הוסיף והציג את התמונה: "המדובר במשפחות מעורבות העולות מעבר למסך הברזל, שהחלק הגויי שלהן רוצה בכל נפשו – ולעיתים קרובות במסירות נפש – להיות יהודים על ידי קבלת עול מצוות ממש. לאחר דחיותינו והתעקשותם, ולאחר שבמשך שבועות רבים לומדים את עיקרי והלכות היהדות, עוברים הם כאן את הליכי הגיור במילה כדת וכדין ובטבילה. למעשה בפחות ביורוקרטיה, וביותר מטען של ידע מאשר בהליכי הגיור ברבנות בארץ" (כ"ה ניסן תש"ל).
כך גם ביחס לרב גדליה שטיין, אחד מהרבנים שגיירו. הרב מרדכי קירשבלום, תלמיד חכם, פעיל ציבורי מרכזי בארה"ב ומרבני הסוכנות היהודית, כתב ביום י"א בניסן תשל"א אל הרב שטיינמץ: "לפני ימים מספר קבלתי העתק ממכתבו של ר' גדליה שטיין מקרית מוצקין ובמכתבו, שכולו אומר כבוד, הוא מתנגד בחריפות שבדו"ח [הרבנים] מאפיינים אותו כהדיוט – בה בשעה שלכל הפחות אחד מהרבנים הראשיים ראה את סמיכתו". מדוע אפילו לא פנו אל הרב שטיין לפני שהציגו אותו ככלי ריק?
תחום המספרים ממחיש גם הוא את לוליינות הקיטרוג נגד הגיורים. שוב ושוב נטען שבוינה מופעל במשך תקופה ארוכה "בית חרושת לגיורים" שתחתיו 'התגיירו' מאות איש שעלו למדינת ישראל ונטמעו בה כיהודים ללא כל בקרה. הטענות כללו את כל המתרחש בוינה, וכך הוצג הרושם שהגיור בבית הדין בעיר נעשה בסיטונאות ובסרט נע (לדוגמה, שיחות הרבי מלובביץ', י"א שבט תשל"א; עיתון שערים, י' אלול תש"ל).
בפועל הייתה כאן חריצת דין מוטעית בשלוש נקודות דרמטיות: ראשית, בית הדין בוינה גייר במשך כשנה וחצי רק 54 איש ואישה. שנית, באופן אירוני ועגום גם יחד – הטענה כנגד בית הדין הייתה בדיוק העניין שאותו ביקש לתקן, לגייר נוכרים כדי שלא יצהירו על עצמם כיהודים וייטמעו בארץ (תופעה שהועצמה כמובן בעקבות הפסקת פעילות בית הדין). שלישית, הטענה שפקידי הסוכנות רשמו בוינה גויים כיהודים הייתה מופרכת גם בזמן אמת; על פי החוק רישום לאום נעשה רק בידי פקידי ממשלה מוסמכים בגבולות מדינת ישראל.
מי שבירר את העובדות ידע אותן בזמן אמת
בשל זיקתו הישירה של הרב גרינפלד מאגודת ישראל לגיורים, שאותה תיארנו לעיל, ביררו פוליטיקאים חרדים מרכזיים את הפרשייה בעצמם. לעיל ציינו את חבר הכנסת שלמה לורנץ. בנוסף, בתיאורים פנימיים של העסקנים שפעלו כנגד הגיורים, הודו הם כמסיחים לפי תומם לעצמם שר' איצ'ה מאיר לוין הבהיר כי כל הגיורים "היו בתכלית ההידור... ומשום הידיעות שבידם [שהגיורים נעשו כהוגן] אינם יכולים לכתוב ב'המודיע' על דבר גיור וינה" (ימי תמימים שם, עמ' 107). ובדומה לכך חברי הכנסת מנחם פרוש והרב קלמן כהנא (שם, עמ' 109–110).
בדומה להם, חבר הכנסת ד"ר יצחק רפאל כתב בספרו האוטוביוגרפי כעשור לאחר הפרשה: "גם 'גיורי וינה' של עולים מברית המועצות, שעליהם יצא קיטרוג קולני ביוזמת תנועת חב"ד, נעשו כדין על ידי יהודים יראי שמים בהשגחתו האישית של אחד מגדולי הרבנים באירופה, הרב חיים גרינפלד, רבה של 'אגודת ישראל' בוינה" (לא זכיתי באור מן ההפקר, עמ' 424). בזמן אמת הוא לא התבטא בפומבי, מן הסתם בשל התעמולה הרבה.
חשוב לציין כאן גם את ההתעלמות המשונה של המחברים מהעובדה שהאדמו"ר מגור והאדמו"ר מויז'ניץ לא חתמו לצד חבריהם כנגד הגיורים. מדוע לא חתמו? הרב שטיינמץ הותיר בידנו תיאור מפורט ומיוחד במינו של פגישתו בחנוכה תשל"א עם האדמו"ר מויז'ניץ, בנוכחות עשרות אנשים. האדמו"ר עודד אותו להמשיך בדרכו ולא להירתע, וחבר הכנסת יעקב שלמה גרוס, שאף הוא נכח במפגש, נמנע אף הוא מלסייע לפעילים נגד הגיור (ימי תמימים שם, עמ' 88). ביחס לאדמו"ר מגור, שחסידו הרב גינזבורג שוחח עמו על הגיורים, העסקנים נגד הגיורים תיארו כיצד משך אותם בדברים, ולבסוף לא שיתף עמם פעולה (שם עמ' 125–126).
כך גם האדמו"ר מסדיגורה שמשך במהירות את חתימתו מעל הכרוז ופירסם בעיתונות את הסיבה: "בינתיים הוברר לי שאין לסמוך על מה שכתוב בכרוז הנ"ל" (גנזך המדינה, גל-12356/27). דברים ברורים המדברים בעד עצמם, אולם מחברי המאמר לא התייחסו אליהם. לימים שימש הרב שטיינמץ יושב ראש עמותה בנשיאות האדמו"ר מסדיגורה, שכיבד אותו מאוד.
כאמור, במסגרת זו ניתן להציג רק חלק מהתמונה העובדתית המלאה, המאירה באור יקרות גדול עוד יותר את גדלותם של הרבנים שעסקו בגיור בוינה, מתוך מסירות נפש לתורת ה' לעם ישראל ולארץ ישראל, ללא כל תמורה ובמציאות אנושית מורכבת מאוד. אנו מקווים לפרסם בעזרת ה' פרטים נוספים במסגרת רחבה ומתאימה.
הכותבים: הרב ד"ר בועז הוטרר חוקר במכון הר ברכה ומרצה לתושב"ע והיסטוריה במכללת אורות, מחבר סדרת "ובשנה השביעית". הרב צוריאל חלמיש הוא חוקר במכון הר ברכה וחוקר לשעבר בבית הרב קוק.