משחקי חצי הגמר במונדיאל נפתחים היום במשחק בין ארגנטינה לקרואטיה. עם ד"ר אליה מורגולב, ראש המסלול לחינוך גופני במכללת קיי, החוקר השפעות פסיכולוגיות ומנטאליות על ספורטאים במצבי לחץ, שוחחנו על שאלת השפעתו של לחץ במעמדים שכאלה על שחקנים מנוסים, על האפשרות הלא בלתי אפשרית שהמשחק הגורלי יגיע להכרעה בפנדלים ובכלל על הדרך הנכונה להיערך לקרב פנדלים.
"מי שמגיע למעמדים האלה הם שחקנים עתירי ניסיון עם שנות ניסיון ארוכות, והם אמורים להיות רגילים לסיטואציות האלה, אבל יש משהו מאוד ייחודי בנוקאאוט של המונדיאל. זו חוויה שמעטים זכו לה, ומי שזכה לה מדובר במצב בלתי הפיך עבורו. כל הזהות של השחקן על חוט השערה, הכול מתנקז לרגע אחד".
ואולי, אנחנו שואלים, כאשר מגיעים שחקנים למעמד שכזה ורואים נבחרות מובילות כמו פורטוגל וברזיל שהודחו יש תחושה שגם לגדולים זה קרה ואפשר להיכשל? ד"ר מורגולב שולל את הסיכוי לתחושה שכזו במעמד שכזה. "אין שום אפשרות לומר שמותר להיכשל. זו סיטואציה גורלית. בניגוד למה שאנחנו רגילים לפנדלים במקומות אחרים, ששם יש תחושה שאפשר לתקן בשנה הבאה ואפשר להיאחז בזה, במצב הזה כל המדינה בפוקוס ואין לאן לסגת. שחקן יודע שעם הבעיטה הזו הוא על קצה התהום, כל החיים מתנקזים לרגע הזה ואין שום אפשר לומר שאם אחרים פישלו אז מותר גם לי. העלות של הכישלון אדירה, גורלית ולפעמים חורצת את דינו של השחקן ועתידו ולכן אנחנו רואים את התופעות של החנק שתופסות את הגדולים שבגדולים".
אז איך מכינים את השחקנים הגדולים הללו לרגעים הללו? "אנחנו נוטים לחשוב באווירה צבאית שהכול בראש וכו', אז כאן יש מגבלות. קשה מאוד ליצור סיטואציה כזו ולסגל את השחקן לסיטואציה כזו באופן מלאכותי. לא ניתן לעשות דמיון מודרך ולא לשכנע את השחקן שלא נורא אם תפשל. לכן ההכנה צריכה להיות משהו מאוד טריקי".
"אנחנו אומרים שאין חכם כבעל הניסיון וזה תופס גם כאן. מי שבעט פנדל בגמר הצ'מפיונס ליג, בגמר אליפות אירופה או גמר גביע, מגיע אחרי שכבר חווה את זה והגוף הראש והלב יודעים שגם אם החמצת אתה נשאר בחיים, הגוף מתרגל לסיטואציה, אבל להכין אותם זה מאוד קשה מאוד. מה שאפשר לעשות זה להכין אותם ברמה הטקטית לאן שווה לבעוט, לתרגל את ההליכה המתוחה אל הכדור מהחברים המחובקים שנשארים מאחור, מדובר בהליכה לבד של השחקן אל הכדור עם שמונים אלף איש וכל המצלמות עליו. בונים את הסיטואציה באופן מלאכותי כדי ליצור אוטומטיזציה אבל זה מאוד קשה. החיים עצמם פורצים את מה שאנחנו מנסים להכין אותו".
עוד מוסיף ד"ר מורגולב ומציין נתון משמעותי נוסף המשפיע על בעיטות הפנדלים וזהו גודלם הפיזי של השוערים. "באליפות הזו יש לפחות שלושה שוערים מעל 2 מטר ומוטת ידיים עצומה וכשהם עומדים באמצע לא ניתן לבעוט טיל למטה ולקוות שהוא ייכנס. זה כבר בידיים שלו וזה מלחיץ עוד יותר את הבועט. מה שהספיק בשנות השמונים כבר לא מספיק היום, ולכן מבינים שצריך לבעוט למעלה חזק ומדויק ואז מעבירים את השליטה אל הבועט". התוצאה היא לעיתים גם בעיטות הרחק מעל המסגרת.
באשר להתמודדות ארגנטינה קרואטיה ממליץ ד"ר מורגולב לארגנטינים שלא להגיע לפנדלים והוא מסביר מדוע: "בגלל שארגנטינה נתפסת ותופסת את עצמה כפייבוריטית, על ידי השחקנים ועל ידי הקהל בבית, ההגעה לפנדלים היא כבר נחשבת עבורה לכישלון, ולכן אם הם מגיעים לשם הם לא יכולים לתאר את המצב כהישג, אלא ככישלון. השחקנים מבינים שהם כשלו והיתרון של ארגנטינה מתבטל. אוטומאטית התפיסה שלהם את המצב מייצרת לחץ נוסף, בעוד הקרואטים עשו את שלהם כשהם מגיעים לבעיטות, וזה נותן יתרון קטן לבועט הקרואטי הראשון".
לבעיטה של הבועט הראשון השלכות דרמטיות יותר מכפי שנדמה והדברים מעוגנים גם בנתונים הסטטיסטיים, שכן הבועט הראשון שמבקיע מלחיץ את כולם. "רוב בעיטות הפנדל נכנסות, ברוב של 65-70 אחוז. זה אומר שלרוב הקבוצה שבועטת ראשונה מוצאת את עצמה ביתרון ומי שאחריה נמצא במירוץ אחרי הבועט הראשון והסטטיסטיקה מלמדת על רוב של 60-40 לטובת הבועט הראשון", ומי יבעט ראשון? את זה מכריעים כידוע בהטלת מטבע, כך שלמזל כוח דרמטי בהכרעה הספורטיבית הדרמטית.