שנתיים לאחר קום המדינה, קבעה הרבנות הראשית לישראל, בהובלת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל, כי עשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי.
הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית קבעו כי ביום הזה, ביום עשרה בטבת מידי שנה ייאמר קדיש על כל הנספים בשואה ובעיקר על הרבבות שמועד עלייתם לגנזי מרומים לא נודע. בזמנו נועד היום הזה לכל מי שלא ידע את התאריך שבו נפטרו וכמובן על כל אחת ואחד מהנספים שלא נשאר לו אומר קדיש. עיקר התקנה של הרבנות הראשית היתה שכל אחד ואחד מציבור המתפללים יגיד קדיש.
בשנים הראשונות היו בתי כנסת שבהם היו כל המתפללים אומרים קדיש. ככל שעבר הזמן, הדורות התמעטו והציבור התקשה לשמר את המסורת החדשה וכיום כמעט ואין נראים בתי כנסת שלמים אומרים קדיש.
הרב הרצוג והרב עוזיאל שקבעו את המנהג הלא רגיל הזה היו גאוני עולם ולא פחות מכך, בקיאים בהוויות העולם ובדרכי עיצוב זיכרון ותודעה. הם הבינו מה המשמעות של בית כנסת שלם אומר קדיש. זהו מחזה שנחרט אצל כל רואיו, זהו קול שנשמע באוזניו של כל בעל לב. קטן כגדול. כך יוצרים סמל. כך מקבעים זיכרון לדורות.
לדאבון הלב, הציבור החרדי לא נטה לקבל את הוראות הרבנות הראשית. הציבור החילוני שאינו נוהג להתפלל בבתי הכנסת בוודאי שלא עושה דבר בענין, מי שנותר לשמר ולחזק את צו הזיכרון היהודי המיוחד כל כך, הם בני הציבור הדתי לאומי וגם הם לצערנו לא שימרו מספיק את ההוראה החשובה הזו.
כנראה שיש קושי נפשי למי שאביו ואימו בחיים, לומר קדיש יתום ואכן הרב יעקב אריאל פסק בשנים האחרונות כי על כל מי שהוא יתום מאם או מאב לומר קדיש ביום זה ולכוון על כל 6 מיליוני היהודים שאין להם זוכר.
בדור האחרון החלה מסורת חדשה להתפשט ולפיה, יש מי שצמים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בכ"ז בניסן, היום שקבעה הכנסת, לאחר שהרבנות כבר קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. המסורת הזו באה מכוונה טובה ומרצון לחדד את קדושת היום ואת זיכרון הנופלים. כנגד זה, דווקא את הוראת הרבנות הראשית לישראל כמעט ואין מי שמקיים. ראויה הרבנות וראויים הרבנים הראשיים מעצבי דרכה כי נחדש את עטרת הזיכרון לנספים בבית הכנסת באמירת קדיש.
בעשרה בטבת, החל החורבן שהוביל לגלות. שיא השיאים של הגלות היו שנות השואה השחורות, שנות הסתר הפנים. ראויים אחינו הקדושים שאין להם זוכר כי נקיים בהם את נבואת ישעיהו "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת"
"בביתי ובחומותי," בבתי הכנסת ובבתי המדרש, נזכור נאמר ונענה בקול גדול, כל כלל ישראל, יתגדל ויתקדש שמיה רבה ... ונתפלל כי עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
הכותב הוא ראש תוכנית הזיכרון והמורשת במכללת אפרתה