נתחיל מהו לא (!) המסר מתענית עשרה בטבת. המסר השטחי של "אחדות" אינו קשור לעשרה בטבת; בטח לא במשמעות המזויפת של "המגזר שכל שבוע נופלים טובי בניו צריך להתנצל בפני אלו שממשיכים להסית למרי אזרחי ולהרס המדינה". צום עשרה בטבת תוקן מסיבות אחרות לחלוטין.
הסיבה הראשונה לצום עשרה בטבת הוא תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון. ההקבלה לדורנו היא השאננות שמאפשרת לאויב "לצור על החומות" וליצור טבעת חנק סביב העם היהודי; קונספציה שטומנת ראשה בחול ומשכנעת את עצמה שהאויב רוצה שלום בזמן שלו יש כוונות אחרות לחלוטין.
הסיבה השנייה היא שאחד ממלכי יוון, תלמי השני, הכריח בח' בטבת שבעים מזקני ישראל לתרגם את התורה ליוונית. חכמי ישראל ראו באירוע הזה אירוע טראומטי שבעקבותיו "חושך בא לעולם שלושת ימים" (ח'-ט'-י' טבת). גם כאן, תרגום התורה ליוונית הוא ביטוי למצור רוחני על חומות התרבות היהודית; דפוסי חשיבה אליליים שמנסים לחדור לתוך הקודש.
הסיבה השלישית היא יום מותו של עזרא הסופר (ט' טבת) שהיה ממנהיגי היישוב היהודי בימי הבית השני, ונחשב לחוליית המעבר בין עידן הנבואה לבין עידן התורה שבעל פה. לאחר שנפטרו אחרוני נביאים - חגי זכריה ומלאכי - ייסד עזרא הסופר הנהגה רוחנית של למדני התורה. יום מותו של עזרא הוא ציון מותו של ה"תלמיד חכם" הראשון של עם ישראל, ונקבע כיום אבל לאומי לדורות.
המכנה המשותף כאמור של האירועים הטרגיים שאירעו בחודש טבת הוא קריאת תיגר על חומות ירושלים, הפנימיות והחיצוניות. מתברר שלציבור ששומר על החומות הרוחניות יהיה גם את הכוח לשמור על החומות הבטחוניות. תענית עשרה בטבת היא הזמן בו אנו מחזקים את חומותיו של החוסן הלאומי מכל צדדיו; ושלישית החומות הללו לא יפלו.