לא במקרה שלושים הימים שאחרי פטירת הרב דרוקמן זצ"ל הם סביב פרשת ויחי. בפרשה, שבה מתואר מותו של יעקב אבינו, דורשים חז"ל: "יעקב אבינו לא מת – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"; כאשר אדם מותיר חותם וזרע בעולם – בנים, תלמידים והשפעה – הוא ממשיך לחיות עימנו. הרב דרוקמן לא מת!
הזוהר הקדוש מתבטא ש"צדיקיא איתנהו בתר חייהון יתיר מבחייהון" (צדיקים קיימים אחרי חייהם יותר מבחייהם). בעת שהנשמה מצויה בגוף, באופן היא טבעי מוגבלת בהשפעתה, ישנם כאלה שמתנגדים לה; לעומת זאת, בעת שהגוף מסתלק – ההשפעה הרוחנית הולכת ומתפשטת יותר ויותר. כאשר לומדים את תורתו של הצדיק וממשיכים את דרכו – "שפתותיו דובבות בקבר". עד כאן הדברים ידועים.
הבעיה היא שכלפי חוץ קשה להבחין כיצד תימשך הדרך של אותם צדיקים. המציאות הולכת לכאורה מדחי אל דחי. למרות שאפשר להתנחם עדיין בגדולים שחיים איתנו, אי אפשר להימלט מן התחושה של ירידת הדורות. מנהיגי הציבור שלנו אט אט מסתלקים מן העולם – הרב דרוקמן, הרב שטרנברג, הרב צוקרמן, הרב ליכטנשטיין; והרשימה מתארכת לדור ההנהגה הקודם – הרב שפירא והרב מרדכי אליהו; ומשם לרב צבי יהודה ולרב קוק, ועוד ועוד – זכר צדיקים וקדושים לברכה. בכל פעם שנפטרת אחת מן הדמויות הללו ישנם כאלה שממהרים להכריז כי "זהו סופה של הציונות הדתית" ו"לא יהיה יותר מי שיאחד את הציבור". תחושות הייאוש הללו מתיישבות עם הדכדוך הפוסטמודרני שמביט על מהלך ההיסטוריה כמסע חד־כיווני אל האבדון. לפני כמאה ושבעים שנה חיבר מלחין גרמני, ריכרד וגנר, אופרה בשם 'דמדומי האלים', שהמסר הפסימי שלה הוא שבעת שהשמש של דמויות גדולות ("אלים") שוקעת ("דמדומים") – העולם מגיע לסופו. מכאן הגעגוע הגרמני ל"מנהיג חזק" ופשיסטי שיגאל את העולם מ"בינוניותו".
חוק שימור הרוחניות
הגישה היהודית היא הפוכה. הרב קוק כותב במאמר 'הדור' ובמקומות נוספים על רעיון עמוק שמציע מבט אופטימי על כלל תחומי החיים; כשם שחוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה טוענים שמסה ואנרגיה אינן נאבדות מן העולם אלא רק פושטות ומחליפות מצבי צבירה, כך ישנו "חוק שימור הרוחניות": למרות שענקי הרוח הולכים ומתמעטים ("ירידת הדורות"), "האנרגיה הרוחנית" שלהם עוברת לציבור הרחב שבמקביל הולך ומתעלה ("עליית הדורות"). אין לנו היום דמויות כמו הרמב"ם, אולם האדם הממוצע היום הוא בעל אינטליגנציה ופוטנציאל רוחני גדול לאין שיעור מאשר שכנו של הרמב"ם שבקושי ידע קרוא וכתוב. להבדיל, אין לנו כיום מנהיגים בשיעור קומה כשל בן־גוריון, אולם בשורה התחתונה מצבה של מדינת ישראל טוב לאין ערוך מאשר מצבה בתש"ח. זוהי גם הסיבה שרוב העולם כיום מנוהל בשיטה הדמוקרטית ולא המלוכנית.
הנביא מתאר שלעתיד לבוא "לא ילמדו איש את רעהו לדעת את ה'", אלא "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". בספר 'ריש מילין' מסביר הרב קוק שככל שהגאולה תתקדם, אנשים יקבלו פחות מוסר ולימוד מגורמי חוץ, ויותר יפתחו מעצמם מוסר אוטונומי־פנימי שינהל את חייהם. יש לכך כמובן נזקים מתלווים, כגון מרד בממסדים השונים וחוסר קבלת סמכות, אולם בסופו של דבר הישועה הולכת וזורחת.
הנגזרות הן רבות: אי אפשר כיום לחנך באופן הקשוח של הדורות הקודמים; הכלה ורגישות כלפי התלמידים הן כיום מרכיב חיוני מאין כמוהו בעבודה החינוכית. אי אפשר כיום להנהיג פוליטית, ציבורית ואפילו רוחנית באופן יחידני. גם בציבורים כמו זה החרדי – שבו קצב השינויים איטי יותר – אין כבר סמכויות בלעדיות כבימים עברו, וטוב שכך. המושג "מלך המשיח" שאנו מייחלים לבואו לא יהיה בבחינת "מוח באיברים" במובן של אוטוריטה רחוקה שנות אור מנתיניה ומחלקת פקודות, אלא בבחינת "לב באיברים", שמעניק השראה ומרומם אותנו יחד עימו.
לא אלמן ישראל
ספר בראשית לכל אורכו היה מלווה במאבקים – קין והבל, אברהם וסדום, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. אפשר להתייאש מהתחלה כזו של ההיסטוריה האנושית. דמויות ענק שלכאורה לא מצליחות להביא שלום והרמוניה לעולם. הלנצח נאכל חרב? גם הסיום של ספר בראשית עגמומי: יעקב מת, יוסף מת, והמסך יורד על בני ישראל לשעבוד במצרים. כל כך ציפינו שיהיה הפי־אנד, וזה לא קרה. הגדולים נעלמו, ומי יושיע אותנו כעת?
אבל בסוף הפרשה יוסף אומר ארבע מילים שיהדהדו לנצח נצחים באוזני כל איש ואישה שיעמדו מול עתיד קודר: "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם". נכון, עכשיו קשה ואין גם פתרון מיידי לשעבוד; לא ברור מתי יהיה שלום, ולא ברור כיצד הבעיות המשפחתיות, הכלכליות והאישיות שלנו יגיעו לפתרונן; אבל דבר אחד בטוח: יש אלוקים והוא יפקוד אותנו! ייתכן שזה לא יהיה בזמננו אלא בזמן הנכדים שלנו, אבל בסוף זה יגיע. אתם עוד תיקחו את ארון הקבורה של יוסף לארץ ישראל. אנחנו נחיה לנצח.
אנשים שלומדים פרשת ויחי הם אנשים שלא מתרגשים יותר מדי מבעיות. הם גם לא נלחצים מקשיים ומחפשים קיצורי דרך כי אחרת "סוף העולם יגיע". הם פשוט עושים את מה שהם מבינים שצריך לעשות ויודעים שאלוקים יפקוד אותם; בעולם הזה או בעולם הבא.
כשם שלפני עשרות שנים הסתלקו מן העולם גדולי ישראל, וההנהגה עברה לבני דורו של הרב דרוקמן זצ"ל, כך גם כעת – לא אלמן ישראל, ההנהגה תעבור לבני הדור הבא. באופן טבעי תהיה פה ירידה מצד מסוים, אולם בשורה התחתונה המציאות הרחבה תלך ותתקדם; כוחות שעד כה פחות באו לידי ביטוי יקבלו כעת את הבמה. בעת שהשמש זורחת "שרגא בטיהרא מאי מהני?" (נר בצהריים מה מועיל?), אולם דווקא כשהשמש נכבית, אפשר להבחין יותר באורם הזוהר של הכוכבים. הציונות הדתית לא מתפרקת ולא נעלמת; אדרבה, מעולם לא הייתה גדולה ומגוונת יותר, ודווקא הגיוון יצמיח הנהגות של צדיקים שונים שישלימו זה את זה. חז"ל ביטאו זאת במילים: "וזרח השמש ובא השמש – עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חברו".
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***