פרשת שמות מסתיימת בסוף מהדהד: לאחר מאות שנות שיעבוד נמצא עם ישראל במרחק נגיעה משחר הגאולה – ודווקא אז נדמה שהחושך מתגבר: פרעה מקשה את השיעבוד, ומשה מתלונן: "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני?"; ה' מצידו לא מתרגש ועונה למשה: "אתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה יגרשם מארצו".
בזמן קפיצת מדרגה – אישית או לאומית – ההתנגדות לטוב מתגברת. למה ציפיתם? שהכוחות המובסים לא ינסו לחגור את שארית כוחם להילחם? צריך לחכות ולראות את תחילת הפרשה הבאה, פרשת וארא, ששם ניתנת התשובה המלאה לחששו של משה: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני י-ה-ו-ה". הכינוי "אלוהים" משמעו שישנו כיוון ("אל") שמוביל אותנו בהווה, אבל הכינוי "י-ה-ו-ה", משמעו שישנו אכן הווה, אבל לפניו נמצאת י' עתיד.
בהסתכלות תקשורתית על ההווה, נדמה שהכוחות שמתפרעים ("פרעה") מגבירים את השעבוד ואת הצרחות בתקשורת – אבל מי שמחובר לעתיד יודע שאנו בעיצומה של היציאה מהמיצרים.
לא במקרה השבועות הללו מכונים בשם תקופת ה'שובבי"ם' על שם ראשי התיבות של פרשיות השבוע: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים (בשנה מעוברת תקופה זו מתארכת לחודש אדר א, ונקראת 'שובבי"ם ת"ת' על שתי פרשיות נוספות: תרומה, תצוה).גם בהתמודדות היצרית שאנו חווים בחיינו יש צורך להתגבר מעל הטבע, לצאת מן 'השובבות' ולהיכנס לחיים בוגרים של שליטה ודחיית סיפוקים.
בימים הללו אנו נזכרים שניתן לנצח את הכול, ניתן לקפוץ ולפסוח מעל התהום. לקבץ כוחות מפוזרים לידי חיים של יצירה.
הרב קוק כתב (סידור עולת ראיה) כי "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". האביביות והפריחה מוטבעת באנושות מימי יציאת מצרים וממשיכה עד היום, בכל יום.