האם תפיסת "הכל שפיט" יש לה על מה להסתמך בראיה יהודית תורנית?
פרק א- רשויות השלטון ע"פ התורה והאיזון שביניהם.
ארבעה סוגי מנהיגי ישראל מוזכרים בתורה בספר דברים, פרשת שופטים –-מלך שופט כהן ונביא- משכ"ן.
השכינה שורה בתוך עם ישראל מכוח ארבעת המנהיגים האלו שלכל אחד מהם תפקיד בפני עצמו, ושיתוף הפעולה ביניהם יוצר מכלול של שלמות ומנהיגות.
בין רשויות אלו לא אמורה להיות התנגשות .עם זאת ניתן למצוא הלכות שמראות על איזון ושיתוף פעולה בין המנהיגים השונים.
למשל, המשנה בשבועות [ב,ב] מציינת :
"אין מוסיפין על העיר [ירושלים] ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד".
מובן שמשנה זו מתארת מציאות שהיתה קיימת בבית ראשון, עת היו נבואה ואורים ותומים, ומלמדת אותנו שבשאלה גדולה ועקרונית כמו הוספה על שטחה של ירושלים או על העזרות צריך החלטה משותפת של ארבעת הרשויות – מלכות , נבואה, כהונה [אורים ותומים] ומשפט.
המשנה במסכת סנהדרין [א, ה] מוסיפה גם יציאה למלחמת הרשות וז"ל המשנה:
"ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".
ובפרק העוסק בדיני המלך מסבירה המשנה במסכת סנהדרין [ב,ד]:
"ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד".
כלומר, המלך הוא המוציא למלחמת הרשות כמנהיג האומה, אך קודם נמלך בסנהדרין.
משמעות הדברים שחשיבות האיזון בין הרשויות הייתה ידועה ומובנת גם בדורות ראשונים ולמרות ש "מלך פורץ לו דרך ואין מוחין בידו" ידעו חכמינו במקרים בעלי חשיבות, ליצור את האיזון הנכון למען נכונות ההחלטה ואחריותה כלפי העם.
לא בכל התקופות שמשו ארבע רשויות אלו שהרי אחרי חורבן בית ראשון פסקה הנבואה, ואף האורים והתומים לא נהגו עוד. לאחר חורבן בית שני פסקה גם הכהונה כמעמד מנהיג ומוביל.
אף המלכות כידוע פסקה לאחר חורבן בית ראשון, חודשה בימי מלכי חשמונאי [ששילבו כהונה ומלכות ] ופסקה סופית עם חורבן בית שני.
לכן, לאחר חורבן בית שני נשיא הסנהדרין היה גם מנהיג האומה בחלק מן הזמן, בהעדר מעמד מוביל אחר. על כך אמרו חכמינו [גיטין,נט עמוד א]
"ואמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד."
על כל פנים בשנים בהם שמשו כמה רשויות שלטון, נוצרו איזונים במקומות נדרשים בין אותן רשויות.
פרק ב -קבלת המנהיג ע"י העם
עניין מרכזי נוסף שניתן ללומדו מדורות ראשונים הוא חשיבות דעת הקהל. נביא לכך שתי דוגמאות.
משה רבינו שנבחר באופן מוחלט ע"י הקב"ה, ושאליו אומר ה' "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן ... וגם בך יאמינו לעולם", מרגיש צורך ברגע של מצוקה לתאר את ניקיון כפיו כלפי הציבור בפרשת קרח : "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". [במדבר טז,טו]
שאול המלך שנבחר למלוכה ע"י הקב"ה ונמשח ע"י שמואל למלך לעיני כל הקרואים, ושם נאמר [שמואל א, י, כד]:
וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־כָּל־הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ יְקֹוָ֔ק כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל־הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל־ הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ:
אך רק לאחר המלחמה מול נחש העמוני עת הוכיח שאול את מנהיגותו לעם , אומר שמואל אל העם:
" לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה".
ומסביר שם רש"י [שמואל א,יא,יד] :
ויאמר שמואל וגו' ונחדש שם המלוכה - לפי שבראשונה היו עוררים על הדבר ועתה נתרצו כולם:
הוי אומר רק לאחר שהעם קיבל את שאול כמלך, נתקבע מעמדו וניתן להמליכו בלב שלם. כלומר, דעת הקהל ואמון העם גם בזמן בחירת המלך ע"י ה' , כמו שהיה בתקופת מלכי ישראל ויהודה , הייתה חשובה ומשמעותית.
פרק ג- סמכות המנהיג בימינו.
בזמננו מנהיג נבחר ע"י העם. לכן, מקור סמכותו הוא מן הציבור. כך במשטר דמוקרטי ועל פי היגיון פשוט.
ניתן למצוא לכך סימוכין גם על פי מקורות תורניים.
תקנות בני העיר
הגמרא במסכת בבא בתרא [ח ע"ב] אומרת:
ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן. (לכפות על מה שקצבו)
ואומר שם המרדכי [רמז תפ]:
רשאין בני העיר להסיע על קיצתן- פירש ר"ת שנעשית [הקיצות ]מדעת כל טובי העיר וטובי העיר הוו כחבר עיר. ופירש ר"ם [המהר"ם מרוטנבורג] הטעם, דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום…
גם הרשב"א בתשובותיו [ג,תלח] ד"ה תשובה אומר:
מה שתקנו הקהל, הרשות בידם...וכל צבור וצבור מקומם כגאונים לכל ישראל, שתקנו כמה תקנות לכל, וקיימום כל ישראל.
כלומר לתקנות של הציבור, ושל שליחיו של הציבור, יש סמכות ותוקף.
מלכות ושלטון מרכזי
מעבר לדין תקנות הציבור, לממשלה נבחרת יש סמכות מצד דיני מלכות.
ניתן להגדיר שני מקורות לסמכות זאת:
1. דינא דמלכותא דינא.
2. דיני מלך ישראל.
• דינא דמלכותא דינא
רבי חנינא סגן הכהנים אומר [אבות ,ג,ב]:
הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
חז"ל ראו ערך וחשיבות בסמכותה של מלכות ושלטון שאחרת עלולה להיות אנרכיה מוחלטת שמובילה לאבדון.
שמואל תרגם יסוד זה לעקרון הלכתי "דינא דמלכותא דינא" . עקרון זה מוזכר רבות בתלמוד הבבלי.
הראשונים חלוק אם עקרון זה נכון גם במלכי ישראל.
כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו [ א,תרלז] והר"ן בנדרים [כח ע"א] בשם התוספות, וכן כתב המרדכי בשם הרא"ם ז"ל, דדינא דמלכותא דינא לא נאמר במלכי ישראל, כיון שארץ ישראל נחלקה לכל אחד מישראל ואינה של המלך, אבל באומות העולם כך דינם, שכל הארץ למלך וכיון שהוא הריבון כולם תלויים בו ודינו דין.
לעומתם, הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה [ה, יא] מבין שעקרון זה תקף גם במלכי ישראל ואינו עוסק רק בקרקעות, וז"ל:
אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע ...לפי שדין המלך דין הוא...בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.
הוי אומר שעקרון זה נכון לנתינים של מלכות אחרת ,עת עם ישראל נמצא בגלות. אך לגבי ממשלה יהודית בארצנו יש מקום להתלבט אם עקרון זה תקף.
אך רוב הפוסקים פסקו כדעת הרמב"ם ומצאנו בכך בסיס ע"פ הדין לסמכות שלטונית לממשלה בארצנו.
• דיני מלך ישראל
פרשת המלך וסמכותו העצומה כתובה בתורה בפרשת שופטים ומוזכרת בהרחבה בספר שמואל א , עם מינוי המלך הראשון.
מאז שבטלה מלכות בישראל בסוף ימי הבית השני ועד ימינו לא חזר מוסד המלוכה לתפקד.
אף על פי כן מצאנו במשך הדורות התייחסות של חכמי ישראל למציאות שלטונית שאינה מלך , שמעמדה הוא מעין מעמדו של מלך .
המאירי במסכת סנהדרין [נב ע"ב ד"ה כבר ביארנו] דן בתוקף השלטון בימינו ואומר:
מ"מ דיני המלכות קיימים בכל זמן ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור וגדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה על הדרכים שביארנו וזהו שנרמז בתורה אח"כ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:
החתם סופר בשו"ת שלו [ א,רח ] דן בשאלה זו ואף הוא מבין שיש רשות למנהיג לענוש מכוח התורה. הוא מוסיף שגם קודם מתו תורה הייתה סמכות למנהיגים לענוש מצד "מלך במשפט יעמיד ארץ"
אף הרב קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן קמד הולך בעקבותיהם ואומר :
וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל…ומ"מ הסברא קימת, דלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.
נראה בבירור מדברי הרב קוק זצ"ל, שסמכותם השלטונית של מנהיגי הדור, בזמן שאין מלך, יונקת מכוח האומה בכללה, ובעצם בכך הוא מצטרף לדברי החת"ס והמאירי שנתנה התורה סמכות בידי מנהיגות כל דור לתקן ענייניו של הדור באופן הנכון. ומדייק הרב קוק זצ"ל ואומר שסמכות זו בעצם נתונה בידי האומה לדורותיה.
פרק ד- מערכת המשפט
ואם ננסה להשליך יסוד זה על מערכת המשפט.
ברור לנו שאף מערכת המשפט היא אחת מרשויות ההנהגה של האומה.
כפי שראינו בתחילת הדברים, חכמים מצאו מקום ליצור איזון ושיתוף פעולה בין הרשויות במקומות בעלי משמעות לאומית רחבה. אך בענייני יומיום הייתה הפרדה בין הרשויות וכל רשות התנהלה ועסקה בתחום סמכויותיה.
אך יש נקודה יסודית מאד, שחשוב להדגיש בבואנו לברר את שורש סמכותה של מערכת המשפט.
בימים עברו –מאז שקיבלנו תורה ולאורך הדורות, מקור סמכותה של מערכת המשפט הייתה אלוקית. התורה שניתנה בסיני למשה.
ושם כתוב : [דברים, פרשת שופטים, יז ,יא]
עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל.
כלומר מקור סמכותם של השופטים וגם של המחוקקים היא התורה ולכן נכתבה כאן לשון כפולה:
על פי התורה אשר יורוך- זו הפרשנות לתורה שבכתב וההלכות שהתחדשו בתורה שבע"פ –רשות מחוקקת.
ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה- רשות שופטת.
אכן חז"ל עסקו בשני התחומים גם יחד מכוח הסמכות שניתנה להם בסיני.
אולם, המשפט הנוהג בישראל היום, לצערנו, אין לו סמכות חיצונית שמימית אותו קיבל בהר סיני, ולכן בסיס סמכותו הוא הציבור . כמו שראינו לעיל שיש תקנות ציבור שנעשות ע"י נבחריו ויש סמכות שלטונית שנגזרת מכוח האומה .
ואם נתרגם זאת למציאות שלנו. סמכותם של השופטים נגזרת מכוח חוק יסוד בתי המשפט שנחקק בכנסת המייצגת את העם.
סמכות הכנסת לחוקק חוקים נקבע בחוק יסוד הכנסת והגדרתה כרשות המחוקקת בישראל . ברור שהכנסת כבית הנבחרים שעומדת כל ארבע שנים לבחירת הציבור, מקבלת את סמכותה מהעם היושב בציון.
ולכן , סמכות השופטים לשפוט נשענת על החלטת נציגי העם.
המהפכה השיפוטית שחולל אהרן ברק אמנם השתמשה בכנסת ככלי לחוקק חוקי יסוד שהם עילה לבטל חוקים אחרים, אך למעשה יצרה, יש מאין, כוח בידי בית המשפט העליון לביקורת חוקים וביטולם. כוח זה, שנטלו לעצמם השופטים בהגדרות משפטיות מפולפלות, ושמתבסס לא פעם על עילת סבירות גרידא, לפי ראות עיניהם של השופטים, אינו כוח שניתן להם על ידי העם וכיון שכך בבטלם חוק זה או אחר הם כורתים עקרונית את הענף שעליו הם יושבים.
אל להם לשופטים בימינו לדמות עצמם לחז"ל, להגדיר עצמם כיוצרי חוקים או פוסליהם מכוח פרשנות זו או אחרת של החוק. זהו סילוף ועיוות!
השופטים הם נציגים שנבחרו ע"י העם לשפוט על פי החוקים שקבעה הכנסת, תוך פרשנות החוק הנדרשת לצורך השפיטה. זכות זו לדון "בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" , היא זכות גדולה ועצומה, רבת הוד ואחראית ביותר והיא תפקידם המרכזי של השופטים .
יש לומר בקול צלול ליוצרי המהפכה השיפוטית רב לכם כתר משפט, הניחו את כתר המחוקק לכנסת וליושבים בה.
ואם מזהים אתם עיוות או עוול בחוק מסוים , החזירו את החוק לידי המחוקק תוך המלצה שיבחן מחדש את החוק שיצר ויתקנו . הסמכות נתונה בידיו ולא בידיכם.
ואסיים בציטוט מתוך דבריה של פרופ' רות גביזון ז"ל , שניסחה ב29/2/2000 נייר עמדה בדבר ההסדרה החוקתית של הרשות השופטת וכך אמרה:
השאיפה היא, לכן, שתהיה לנו רשות שופטת שתקבל על עצמה להכריע בסכסוכים בצורה מקצועית, אדיבה, ניטראלית ויעילה. בעבודה זו תהיה ללא ספק מלאכה של הבהרה ואף יצירה של משפט. שופט גדול, בעיקר בבית משפט לערעורים, אכן ייבחן לא רק בכך שהוא עושה דין בין הצדדים, אלא גם בכך שהוא מבהיר, מפתח ובונה את המשפט ומנחיל את ערכיו. אולם חשוב שהשופטים יפעלו כך שתפקידים אלה יהיו נלווים ומשניים לתפקיד המרכזי של השופטים: ההכרעה בסכסוך.
מלאכת היצירה צריכה להיות זהירה ואיטית, סמוכה אל המקרים עצמם ולא חורגת מהם. ובעיקר – שופטים אינם צריכים להיות מתקני עולם וחוד החנית של השינוי החברתי. אלה צריכים להיעשות בזירה הפוליטית. בתי המשפט צריכים להביא את החברה לקחת ברצינות את הערכים להם כבר ביטאה מחויבות, לא ללמדם פרק עצמאי בהלכות מוסר תוך כדי דיבור בשמו של "ציבור נאור". כך נכון מבחינת חלוקת העבודה, וכך גם "חכם" מבחינה מוסדית. אי אפשר להציל חברה מעצמה, ולא טוב יהיה שהשופטים ינסו לעשות זאת.