אני תושב העוטף ואני מתנגד להקמת הישוב החדש

היום שוב תכריז ותחליט ממשלת ישראל, בפעם המי יודע כמה, על הקמת הישוב החדש בעוטף עזה, "חנון" שמו.

מי שלא עוקב או מכיר את הסיפור עוד עלול לחשוב שאכן מדובר בתגובה ציונית הולמת להתקפות מעזה. אך מי שמכיר יודע שההחלטה על הקמת הישוב התקבלה כבר מספר פעמים בשנים האחרונות, וככל הנראה לכבוד ט"ו בשבט הוחלט לעסוק במיחזור החלטות ממשלה קודמות. בנוסף, כל מי שמכיר את התחום יודע היטב שגם אם חלילה יקום הישוב החדש, זה יקח עוד עשר שנים לפחות.

מדוע אני אומר "חלילה"? משום שבתור תושב העוטף אני מתנגד מלכתחילה להקמת הישוב החדש. זאת לא רק בגלל השם המזעזע שנבחר עבורו או בגלל שיקולים סביבתיים או כלכליים. הסיבה מהותית יותר ונוגעת לעצם ההתיישבות בעוטף עזה.

חבריי ואני הקמנו את הגרעין המשימתי במושב שובה שבעוטף עזה לפני כ-13 שנה. התחלנו מגרעין של שלוש משפחות, עלינו לקרקע שבע משפחות ותוך שלושה חודשים גדלנו ל-20 משפחות עם כ-100 משפחות ברשימת ההמתנה. חלק מהמשפחות הללו הקימו גרעין נוסף, במושב יושיביה הסמוך, וגרעין נוסף הוקם במקביל במושב שוקדה. האזור שיווע אז למשפחות צעירות והמגרשים ניתנו כמעט בחינם, ומאז עבר התפתחות מואצת. לא רק בגללנו, כמובן, אלא גם כתוצאה מהקמת שתי תחנות הרכבת הסמוכות והעבודה הברוכה של הממשלה ושל יזמים פרטיים לפיתוח הנגב כולו.

כשהגענו לכאן היה במושב גן רב-גילאי אחד ואוטובוס צהוב אחד שיצא כל בוקר לבתיה"ס. היום יש שלושה גנים וחמישה או שישה אוטובוסים שלא עומדים בעומס, המביאים תלמידים לביה"ס האזורי שעמד להיסגר ובשיתוף פעולה עם הנהלת ביה"ס והמועצה האזורית הצלחנו להחזירו לחיים.

אך המצב הזה לא ימשך עוד זמן רב. אנחנו עדיין רואים בעצמנו משפחות צעירות, אבל ידוע לנו שמדובר במום עובר ושלא נישאר צעירים לנצח. יש כבר ילדים מהגרעין שהתחתנו ואפילו יש סבא ראשון. מאז שהגענו מחיר המגרשים עלה פי 23, וזו אינה שגיאת הקלדה. רוב המשפחות חיות בשכירות מכיוון שאין יותר אפשרויות לרכישה או בנייה, ומחירי השכירות עולים משנה לשנה. כבר הקיץ מספר משפחות עתידות לעזוב את האזור מכיוון שהן מבינות שאין להן עתיד כאן. מדובר בעיקר במשפחות הצעירות יותר, אלו שילדיהן היו אמורים להיכנס לגנים ולבתי הספר, שפשוט ילכו ויסגרו בעשור הקרוב ככל שהאוכלוסייה תתבגר.

כאן הבעיה האמיתית, ששום ישוב חדש לא יפתור. עוד טרם ההכרזה הראשונה על "חנון" כבר דובר על הקמת הרחבות בישובים עצמם. אלא שכשם שהישוב החדש לא זז לשום מקום, גם ההרחבות לא זזות לשום מקום. הממשלה מציגה את הקמת הישוב החדש בתור פתרון לסוגייה, אך אין זו אלא אחיזת עיניים. גם אם הוא יוקם הוא יתן מענה בעיקר למשפחות מאזור המרכז שרוצות לעבור לאזור, ולא יהיה רלבנטי למשפחות שמתגוררות כאן כבר שנים בשכירות. הן אלו שנאחזות בעוטף עזה עבור המדינה כולה, אך כשיפתח המכרז לישוב הן תישארנה בחוץ ממילא. בנוסף, המשפחות הללו הן כבר מהמרקם הקהילתי במושביהן, מעבר לישוב חדש איננו פתרון מבחינתן מלכתחילה. הפתרון עבורן הוא הרחבת הישובים הקיימים.

האמת היא שהקמת הישוב החדש משמשת כתרגיל הסחה מהתמודדות עם בעיות העומק של האזור, ועם בעיות העומק בהתיישבות הכפרית בישראל בכלל. הבעיה היסודית היא שמשטר הקרקעות בהתיישבות הכפרית כפוף למנגנונים ארכאיים שנוסדו בקום המדינה, ולשילוב משתק בין בירוקרטיה אינסופית לבין אינטרסים של ראשי הועדים.

לא ניכנס כאן לכל המורכבות המשפטית ושאלת הבעלות על אלפי דונמים של קרקעות מדינה, רק נאמר שאילו המדינה היתה רוצה יש לה את הכלים לפתור את הבעיה מיסודה ולשחרר אלפי יחידות דיור בהרחבות בכל המדינה. אך מדובר בסוגיה מורכבת ומסובכת שלאף אחד משרי השיכון, האוצר והפנים בעשורים האחרונים לא היה חשק להיכנס אליה. כדי לפטור את עצמם, בלא כלום, הם מכריזים שוב ושוב על הקמת אותו ישוב שממילא לא יקום, וגם אם יקום לא יפתור שום בעיה אלא יחריף אותה. זאת משום שבמקום להשקיע את המשאבים בפתרון בעיות העומק הוא שואב את משאבי המדינה להתעסקות בפלסטרים שמניבים בעיקר כותרות בתקשורת.

בתור תושב העוטף, שרואה את עצמו כאן לעוד שנים רבות, אני מתנגד להקמת הישוב החדש. אגב, אני לא לבד. שר השיכון מוזמן לבוא לביקור באזור ולשמוע את עמדת התושבים האמיתית, ובע"ה אנחנו מקווים שביחד איתו נוכל לפתור את הבעיות האמיתיות.

אהרן אריאל לביא הוא ממייסדי גרעין שובה שבעוטף עזה