על פי תורת הקבלה חודש שבט מיוחד לעבודה רוחנית על מידת האכילה. הפירות – שנחשבו בעבר שיא המתיקות – מתחילים להבשיל בחודש שבט וגורמים לאדם תסיסה סביב תאוות האכילה.
המאכל הראשון שמוזכר בתנ"ך נמצא בפרשת בראשית. בין עצי גן עדן היה נטוע "עץ הדעת טוב ורע" שהניב פירות. חווה, האישה הראשונה בעולם, חשבה ש"טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים". המילה תאווה מבטאת תשוקה אנושית, שאינה קשורה רק לטעם הנקלט בחך אלא גם "לעיניים" – להכרה ולמודעות האישיותית. מכאן שהיהדות רואה במזון מעבר להגדרה הוויקיפדית של "חומר שנאכל או נספג על ידי הגוף על מנת לספק אנרגיה וחומרי צריכה אחרים". המזון הוא צורך נפשי לא פחות מפיזיולוגי. לא במקרה נאמר בפרשת יתרו שזקני ישראל מתיישבים "לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים".
אפשר להבחין בתסיסה הנפשית שמופיעה בכל קבוצה אנושית סביב האכילה. יש תחושה של חדווה, ואפילו כמעט אושר, המתלווה לרגעים חשובים – אם זה בפגישות עסקיות במסעדה, אם בהתרפקות של אנשים מבוגרים על "אוכל של אמא", אם בהצעת נישואין סביב ארוחה רומנטית, אם ב"אוכל מנחם" ברגעי דיכאון, ואפילו במסיבה בגן ילדים, שבה הזאטוטים שרים תוך דפיקות קצובות על השולחן, משל היו חיילים משולהבים בפלוגה המסייעת, את היצירה האלמותית: "אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי עוגה!"
הסבר לקשר העמוק שבין האוכל לנפש נתן רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש. לדבריו, כל אכילה היא שימוש של האדם במשאבי הטבע, כך שחלק מהטבע הופך להיות חלק מקיומו של האדם. בלשונו, השימוש האנושי בצורכי הטבע מכונה עליית העולמות. כשיסודות נמוכים במציאות, כמו צמחים ובעלי חיים, מתעכלים בגוף האנושי באמצעות פעולת האכילה, הם עולים בדרגה. הם הופכים להיות חלק מהאדם, ובזאת משתדרגים ממדרגת חיים צמחית או בהמית למדרגת חיים אנושית, בעלת הכרה רוחנית ומוסרית. פעולת האכילה היא מעין טרנספורמטור מהעולם החומרי לעולם הרוחני. כל כמויות החומר שהאדם מכניס לגופו לאורך ימי חייו (כ־50 טון לאדם ממוצע) מתעלות לממדים רוחניים. הרעיון נרמז בשמו של מזון האדם העיקרי, לחם, מלשון הלחמה וחיבור בין הגוף לנשמה.
הקשר בין הנפש לאכילה מופיע באופן מובהק במפגש הראשוני של האדם עם המזון – בעת היניקה, אשר מגדירה את המהות שלו בשלב הזה כ"תינוק". חכמי ישראל הסבו את תשומת ליבנו להבדל בין היניקה האנושית ליונקים בעולם החי: בניגוד לשאר היונקים, שניזונים מהצדדים הנמוכים והמזוהמים שבגוף אימם (כעגל היונק מעטיני הפרה), התינוק האנושי יונק כשפניו מול ליבה של אימו, מה שמלווה את ההזנה בחום ואהבה. התינוק והתינוקת, עוד בשלב הראשון של חייהם, נפגשים עם אכילה בהקשר נפשי על גבול הרוחניות. לפי אחת התיאוריות, התנועות האוניברסליות להבעת חיוב ושלילה – נענוע הפנים מעלה ומטה לאמירת "כן", וימינה ושמאלה ל"לא" – הן תוצר של תקופת ההנקה. התינוק שרוצה לאכול מטה את פניו מלמעלה למטה, ובסיימו לאכול מסב את פניו לצדדים. כלומר, מושכלות היסוד של נפש האדם הן תוצר המפגש שלו עם אכילתו.
סוכר כפיצוי רוחני
הפירוק התרבותי שבו אנו חיים אינו פוסח גם על תחום המזון. בתרבות שאיננה מאמינה בדבר, תחושת חוסר המשמעות אדירה, והיא תובעת פיצוי מכיוונים שונים. אחד הפיצויים הזמינים ביותר הוא הטעם הטוב, סיפוק נפשי מענג שמושג בקלות יחסית. ככל שהריקנות גוברת, כך הדרישה לפיצוי נעשית תובענית יותר, ותאוות האכילה הופכת להיות קיצונית יותר. ככל שהאדם חומרי יותר, הוא אינו רק מגדיל את כמות המזון שהוא צורך אלא גם מקצין את הטעם שלו. מנגד, אנינות טעם מדויקת היא ביטוי של בגרות רוחנית.
הנביא ישעיהו מנבא שלעתיד לבוא "האלפים (השוורים) והעיירים" (החמורים הקטנים), שהם "עובדי האדמה, בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה". כלומר, כחלק מהתפתחות המציאות בעתיד, הבהמות – שאינן מורגלות היום במזון משובח – יוזנו מבלילת מזון העשויה קמח נקי מובחר, שנופה בכלי סינון. במילים אחרות, התעלות הרוח תגרום לחושים להתרומם מן הגסות ולהיות ממוקדים יותר, עד שגם הצדדים הבהמיים והחומרניים שבנפש יחפשו מאכלים מעודנים ומדויקים.
תעשיית המזון משתפת פעולה עם הצד הגס של ההקצנה במאה ה־21, וכחלק מההתפרעות התרבותית הכללית גם היא מתפרעת לכל הכיוונים. מאכלים רוויי שומן, סוכר ונתרן הם ממאפייני המזון המעובד, שהוא המזון העיקרי שהתרבות שלנו צורכת. המרכיבים הללו יוצרים טעמים גסים וקיצוניים, מלוחים מאוד או מתוקים מאוד. אוכל ילדים קלאסי, לדוגמה, הוא שניצל וצ'יפס שעטופים בשכבה עבה של קטשופ, טעם חזק שמאפיל על שאר הטעמים בדומיננטיות משתלטת וקיצונית. גם החטיפים עברו תהליך אבולוציוני של הקצנת טעמים – החל בבמבה בעלת הטעם הסולידי יחסית, דרך ביסלי "פיקנטי" וכלה בדוריטוס "חריף אש".
ביהדות ישנו מקום של כבוד לאכילה. למעשה, כל אירוע חשוב במעגל החיים היהודי מתקשר באופן זה או אחר לאכילה. כאמור לעיל, אכילה ושתייה הן נקודות החיבור בין העולם המופשט לעולם הארצי, וכאשר הן מלוות מעמד רוחני משמעותי, הן מכונות "סעודת מצווה".
אנו פוגשים זאת עוד משחר ימי התנ"ך. כאשר אברהם אבינו מקבל את אורחיו המלאכים הוא פונה לשרה אימנו ומבקש: "מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות". על משה וזקני ישראל מסופר שבעת המעמד המרומם של הנבואה, "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". בבית המקדש אכילת הקורבנות הייתה חלק מהותי מהשראת הקדושה. בעת שמחות כדוגמת ברית מילה, בת מצווה או בר מצווה, סיום לימוד של מסכת, ימי חג, ליל הסדר, חתונה וכמובן בשבת – אנו מתאגדים סביב שולחן אוכל. אפילו הניחום במקרי מוות מלווה ב"סעודת הבראה" או אפילו "הילולה".
בל תשחית את הגוף
כדי שהאכילה לא תהפוך להסתאבות גופנית אלא תשמש לייעודה המקורי, שהוא הלחמה בין העולם הרוחני לגשמי, יש ביהדות מערך מקיף שעוטף את האכילה באיזון רוחני. את המערך אפשר לחלק לשלושה חלקים: דיני כשרות, ברכות והנהגות אכילה.
אחת הדרכים לעבוד על שליטה בתחום האכילה היא לא לפתח תלות במאכל או במשקה מסוים. בלי להיכנס להשלכות הרפואיות או התזונתיות, ויתור יזום מדי פעם על כוס הקפה בבוקר, או על קינוח מתוק בסוף הארוחה, מרגיל את האדם להשתחרר מהתמכרות נפשית לממד החומרי. כל אחד ואחת מכירים את חולשותיהם בתחום האכילה, ויכולים לעצב לעצמם עבודה מידותית בהתאם.
גם זריקת אוכל מיותר היא מעין שחרור מעודף חומריות (ומשקל). אומנם בהקשר זה מזכירים לפעמים את הציווי "בל תשחית", אך כוונת הציווי היא לאוכל שראוי לעשות בו שימוש חיובי נוסף. במקרה שאנו שבעים, אין עניין לדחוס אוכל נוסף לחך ולהשחית את הגוף ואת הנפש. אפשר לתרום את המזון המיותר למי שזקוק לו, ובמקרה שאין מישהו כזה – פשוט לזרוק.
איזון באכילה יבוא לידי ביטוי גם בהימנעות מסוימת מאכילת מאכלים קיצוניים – חריפים, מתוקים או מלוחים מדי. חוסר ההתאמה של קיבתנו למאכלים מסוג זה הוא שיקוף לנפש שלנו, שאף היא סובלת מהם. פרט לנזק הגופני, כאמור, יש במאכלים קיצוניים וביזאריים גסות טעם, וכנגדה יש לטפח את תכונת העדינות. גם הכמות, המראה והריח של האוכל אינם אמורים להיות פרובוקטיביים מדי. בופה לאירוע, למשל, אמור להיות סוג של מתאבן ולא ארוחה בפני עצמה.
צניעות, הסתפקות במועט, דיוק וחוסר ראוותנות – כל אלה מרכיבים את מה שאנו מכנים "טוּב טעם". היו תלמידי חכמים שהקפידו לא לכפוף את ראשם למרק אלא להרים את כף המרק לפיהם, כדי לבטא שאיננו יורדים אל האוכל אלא מרוממים אותו אלינו. דוגמה נוספת: על פי ההלכה ראוי שלא לשתות כוס בבת אחת, משום גרגרנות. מסיבה זו יש גם עניין בהשארת מעט אוכל בצלחת, מפני שאכילה בכמות מרובה היא גסות ולא מנומסת. נשתמש שוב בדברי הרמב"ם: "כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול כדי שלא יתגנה בפני הבריות". המושג "אכילה בשוק" משתנה בהתאם למקובל בחברה, ויש היום אפשרויות ראויות לאכול מחוץ לבית (מסעדה אינה נחשבת היום "אכילה בשוק"), אולם העיקרון נותר בעינו – צניעות ועדינות.
ככלל, במובנים רבים יש הקבלה בין מדיניות חיים תזונתית עדינה ובריאה ובין מדיניות חיים רוחנית: בזו ובזו יש ממד של דחיית סיפוקים מתמדת, הכרה שאין קפיצות דרך, מאמץ אקטיבי ומאוזן לטווח ארוך, מציאת מסלול אישי המלווה בניסוי וטעייה ועוד.
האיזון הגופני עוזר לאיזון הרוחני, וחוזר חלילה. לעומת זאת, ניוון תזונתי מהדהד ניוון אישיותי. שלמה המלך כתב: "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר". הצדיק משתף באכילתו גם את הנפש, ולכן הוא מגיע לשביעה בכל המובנים. הרשע לעומתו אוכל מצד הבטן, ולכן לא משנה כמה יאכל הוא ירגיש חוסר. לכן שלמה גם מתפלל לפני אלוקים: "הטריפני לחם חוקי" – אף שיש נטייה לאכול מתוך אנדרלמוסיה של תאוות ורצון "לטרוף" את המזון, שלמה מבקש להכניס גם את הפעולה הסוערת הזאת לתוך "חוק", לסדר ולשליטה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
****