באחד המערכונים הזכורים של חבורת פלטפוס המיתולוגית, הציג השחקן חנן לדרמן דמות של טרובדור, זמר המנגן על גיטרה ושר שיר-סיפור אוקסימורוני האומר דבר והיפוכו: "אני שונא אלימות אבל מכה את אשתי. זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. אני אוהב את הצבא אבל איך אומרים? בצבא לא שירתתי. זה נשמע לכם סותר אבל זה לא, אני אדם מאמין רק שאין לו במה, זה נשמע לכם סותר אבל זה לא, אני בעד דו-קיום רק שונא ערבים.
זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. והפזמון החוזר היה: "אני סובל מפיצול אישיות, גם אני, גם אני, גם אני..." (שם המערכון: 'פיצול אישיות').
כאשר קראתי אמש את הפוסט האישי והחושפני של העיתונאי יאיר שרקי, יכולתי להרגיש את עוצמת הכאב שבקעה דרך המילים והמשפטים שלו. אבל משהו שם בכל זאת לא התיישב על ליבי, ועל הדבר הזה רציתי לכתוב. ומאחר שאינני רוצה לדון את האדם עצמו, כשאינני עומד במקומו, אבקש להתייחס לדברים באופן עקרוני, ולא באופן אישי כלפי הדובר.
בפוסט נכתב: "אני אוהב בנים. אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא. וזה לא סותר...", יכולתי בהחלט לחוש אמפתיה לתחושת הדיסוננס הזאת, שמלווה כמעט כל אדם ערכי בעולם הזה; אנחנו אוהבים מאוד את בני זוגנו ועדיין עלולים לחוש משיכה לאהבות ותאוות זרות, שמנוגדות לעולם הערכים שלנו, ושקורצות לנו מכל עבר. עד כאן אין חידוש. ביטא את המתח הזה יפה היוצר והזמר ארז לב-ארי בשירו 'אנה אפנה': "אני רודף אחר חוקיך, מחד מאידך תשוקתי אותי רודפת". עד כאן כאמור, אין כל חדש תחת השמש.
אבל לשיר יש המשך, ובארבע מילים קצרות הוא מזקק את התהום הפעורה בין עולמו של המאמין לעולמו של התועה בשדות זרים: "בוש ונכנע אבוא בשעריך". ארבע המילים הללו מבטאות, כך נדמה לי, את המתח בו חי האדם שניצב אל מול בורא העולם, ולעומתו – את הוואקום הערכי בעידן הנוכחי.
כאשר לא נשארים במתח הזה, מתח שדורש גבורה ותעצומות נפש, ומחליטים לעבור צד, בוודאי שאין בכך ביטוי לבושה ולכניעה בפני הקדוש ברוך הוא, וממילא – זאת כבר איננה אהבה לקדוש ברוך הוא אלא אהבה זרה, למערכת ערכים אחרת.
אני חוזר ומדגיש שוב – אינני דן את הכותב עצמו ואת שיקוליו בצעד שעשה. אבל חשוב שנשמיע את הקול הזה – לעצמנו, לילדינו ולתלמידינו, צלול וברור: זאת התורה לא תהא מוחלפת, ומוסר התורה הוא מוסר א-לוהי נצחי שאנו מקבלים עלינו בכניעה, מתוך יראת שמים ואהבה לאבינו שבשמים. יראת השמים הזאת נבחנת בדיוק ברגעי מתח כאלה, בהם "אני רודף אחר חוקיך, מחד, ומאידך תשוקתי אותי רודפת". וכאשר אני נופל, כושל ולא מצליח לגשר על התהום הזאת – "בוש ונכנע אבוא בשעריך". גם אם לא אקבל חיבוק עוטף מרבבות עוקבים ותומכים.
אינני יודע ואינני דן בהחלטת הכותב בנוגע לאורח חייו האישי, אך ההכרעה התרבותית שנעשתה רווחת לאחרונה, לביטול המתח בין החוק העליון לבין התשוקה, עמוקה ככל שתהיה; בין הבושה מן המקום בו אני נמצא למקום אליו אני שואף, לא תשנה את העובדה הפשוטה, שיש ערכים סותרים שאינם דרים בכפיפה אחת.
ולסיום, אני מזדהה בכל ליבי עם הכאב שבוקע מדבריו של הכותב ועם כאבו של כל מי שמתמודד ומתמודדת עם נטייה דומה. ועם זאת, אני מתנגד לחלוטין לאווירת הלגיטימציה הציבורית שמקבלת כיום דרך המנוגדת לתורת ישראל. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא.