
עם עורך אתר ביקורת התקשורת 'פרספקטיבה', חנן עמיאור, שוחחנו על האופן שבו מתגייסת התקשורת לטובת המחאה, לעיתים גם בלי שנרגיש בכך.
ההמלצה הראשונה של עמיאור עבורנו כדי לזהות התגייסות תקשורתית מסוג זה היא "לשים לב ללקסיקון", והוא מפרט: "הלקסיקון של המוחים הפך ללקסיקון הרשמי של הסיקור. הם כבר לא מסקרים הפרות סדר נגד רפורמה, אלא מחאות נגד מהפכה משטרית. מכך שהמיסגור של הסיקור הוא בהתאם למה שרוצים המפגינים, אנחנו מבינים איפה נמצאת התקשורת".
"דבר נוסף, שימו לב שבהתחלה העלות תמונות של רחפנים כדי להראות את מספר המפגינים ואחר כך הפסיקו עם זה ועברו לדיווח ללא תמונות רחפנים, אולי בגלל שאין הוכחה שהתמונות מהרחפנים לא היו תומכות בטענה שלהם שההפגנות גדלות בכל שבוע".
"דבר נוסף שצריך לשים לב אליו הוא שאמדן המפגינים הוא להערכת המארגנים. התקשורת אומרת את זה בגלוי. ממתי אומדים מספר מפגינים בהפגנה לפי הערכת המארגנים? זה הכי לא אתי ולא מקצועי. ברור שהם תמיד יעריכו כמה שיותר כדי לתת רוח במפרשים", אומר עמיאור וקובע כי מדובר ב"שרשרת של עברות אתיקה, ביטויים לכך שהתקשורת לא רק מתווכת את האירוע אלא בוראת את הסיפור ודוחפת אותו בכל הכוח ובזה היא חוטאת לתפקידה".
על מה שקורה בפאנלים הדנים במהלכי החקיקה, אומר עמיאור: "ממה שראיתי אין להם שום בעיה לא להציג שתי דעות. פרסומאי בעל עמדה חזקה בשוק, אילן שילוח, שהוא די מונופול בתחום הפרסומות בטלוויזיה והוא צייץ שאסור לעשות דיון עם שתי עמדות. בעיניו זה רעיון פאשיסטי להציג שתי עמדות. צריך רק להציג עמדה שתוקפת את הרפורמה, ואכן ראיתי איך רואים רק מומחים שתוקפים את הרפורמה ולא אף אחד נגדם. זה לא מקצועי ולא מעניין לשמוע עמדה אחת. הרבה יותר מעניין לראות דו קרב אינטלקטואלי בין שני צדדים".
למעשה בהתנהלות זו מקריבה התקשורת את העניין שיוביל לרייטינג שיוביל להשקעות כלכליות נוספות, לטובת ההתגייסות למען המאבק. "הם מאה אחוז מושקעים בעניין הזה. הם רואים מול העיניים שלהם את הדעיכה של הרייטינג שלהם ואת הזינוק של ערוץ 14 לעומתם. התשלום הוא לפי נקודות רייטינג והמחיר שלהם יורד ולעומת זאת מחיר הפרסום בערוץ 14 עולה וזה מסר שהציבור מעביר להם מסר והם לא נענים לקבל אותו".
עמיאור מוסיף ואומר: "יש הבדל בין חברה חופשית לחברה תחת שלטון טוטאליטארית. התפקיד של תקשורת בחברה חופשית הוא להציג את המציאות בצורה מאוזנת והוגנת ולגרות אותו לחשוב ולהגיע למסקנה. היא יכולה לנטות לצד מסוים, אבל היא צריכה להתייחס לציבור כאל ציבור חופשי ולכבד את המחויבות שלו לשקול את המציאות לבד. בחברה טוטאליטרית התפקיד של התקשורת הוא להורות לציבור מה לחשוב ולהזהיר מה יקרה אם יחשבו אחרת. הסיפור הוא שהחברה בישראל חופשית והתקשורת מתנהלת כמו בחברה טוטאליטארית שבה צריך להורות לציבור מה לחשוב, אבל זה לא עובד להם כי כל הציונות הקומה על אדנים דמוקרטיים והתקשורת מתוסכלת מאי האמון ההולך ופוחת בה, וזה לא גורם לה לסגת ולערוך חשיבה מחדש אלא לנקוט בשיטות עוד יותר טוטאליטריות".
עוד שאלנו את עמיאור להתייחסותו לטענות הנשמעות בימים שוב ושוב באשר להשוואה בין האופן בו מתגייסת התקשורת כעת לבין האופן בו נהגה בהתנתקות. דוגמא לכך הם הדברים שכתב יאיר לפיד, אז בעל טור, על הצורך לפנות מיידית את המוחים והמפגינים מצירי התנועה, לעומת האופן בו הוא מעודד כיום את המוחים שעושים את אותם צעדים. לפיד טען שהמקרים שונים והאנשים שונים ועל כך אומר עמיאור:
"אין שום היגיון באמירה שאלו אנשים אחרים. בוודאי שאלו אנשים אחרים, אז היו דתיים ימניים ועכשיו אלו שמאלנים חילוניים. זה כל ההבדל, אבל השאלה היא עקרונית, איך דמוקרטיה צריכה להתנהל כשחוסמים עוקרי תחבורה ראשיים, אבל הוא יודע שהתקשורת איתו והוא לא יאותגר על האמירה הריקה מתוכן הזו, כי הוא מזלזל באינטליגנציה של הציבור ואומר דבר שלא עוד בשום מבחן".
עמיאור קובע שהציבור לא קונה את הדברים הללו של לפיד ואת התנהלות התקשורת והראיה היא מחוסר האמון הבולט שמפגין הציבור כלפי התקשורת: "מדד אמון הציבור בתקשורת מלמד על ירידה. כרגע רק ישראלי אחד מתוך חמישה מאמין לתקשורת. הציבור לא מאמין לתקשורת ובוחר לנדוד לכיוון ערוצים שהם לא חלק מהדבר הזה".