בישראל יש שתי דרכים של ציונות: הציונות הדתית והציונות החילונית. שתי הדרכים האלו חוו משבר מול מדינת ישראל, אך הגיבו להם בצורה שונה.
הציונות הדתית חוותה את הסכם אוסלו, גירוש מגוש קטיף, ופינוי עמונה וכיוצא באלו. הציונות החילונית חווה כיום משבר שונה, אחר, בקידום שינויים במאזן הכוחות של הרשות המחוקקת מול הרשות השופטת.
למרות שקשה לומר ששני המשברים שווים בעוצמתם ובכאב שהם יצרו לבני הציונות, שהרי המשברים שעברה הציונות הדתית אל מול המדינה היו קשים וכואבים הרבה יותר, אך לצורך הדיון נניח ששני המשברים היו שווים בעוצמתם ובשבר שהם יצרו לאנשים מול המדינה.
בצורה בולטת מאוד כולנו רואים בימים אלו כיצד מגיבים בני הציונות החילונית (לפחות אלו שמשמיעים את קולם בערוצי התקשורת, בעיקר מנהיגי המחאות ופוליטיקאים בכירים), וכשמשווים אותם להתנהגות בני הציונות הדתית בשעת המשבר שהם חוו, התנהגותם שונה מאוד.
הציונות הדתית מעולם לא קראה למרי אזרחי, ירידה מהארץ, או השתמטות המונית מהצבא. הציונות הדתית המשיכה לומר הלל ביום העצמאות, ולברך את מדינת ישראל בכל שבת. גם מנהיגי הפוליטיים ורבניה של הציונות הדתית לא הבעירו את השטח, אלא שמרו על אהבת הארץ.
אך הציונות החילונית מבצעת ניתוק בינה לבין המדינה שלה, פוגעת בכלכלתה, פונה לארגוני שמאל בין לאומיים שיתקפו את המדינה, ומבקשת לעצור מימונים שמגיעים למדינה ממגוון מקומות, וכיוצא באלו.
ועלינו לשאול, מדוע? מדוע יש הבדל בהתנהגות בשעת משבר מול המדינה בין הציונות הדתית לציונות החילונית?
מדוע כשהלב כואב ומדמם לבני הציונות הדתית הם ממשיכים לברך את מדינתם, ולהתגייס ליחידות קרביות, אך בני הציונות החילונית (ושוב כמובן שלא כולם, אך הבולטים שבהם ומנהיגיהם) קוראים לסרבנות ואף לפגיעה במדינה?
התשובה היא פשוטה. היא נעוצה בשמות המחנות השונים: הציונות הדתית, והציונות החילונית. הציונות שנובעת מתוך הדת, מתוך התורה, שונה לחלוטין מהציונות החילונית אשר יונקת את כוחה מלאומיות רגילה ככל העמים.
בשאלת היסוד "מהו החיבור הקיים ביני לבין מדינתי?" הציונות הדתית תענה: זהו חיבור א-לוקי שבורא עולם חקק בתוכנו, וציוונו לקבוע את יישוב עמנו בארץ ישראל, ויהי מה!".
אך לאותה שאלה הציונות החילונית תענה: ארץ ישראל היא המקום שבו נוכל להקים מדינה ככל המדינות, ולהיות עם ככל העמים.
ולכן כשיש קושי, החזון המצופה של שתי הדרכים חווה משבר בהגשמתו, הציונות הדתית רואה את הסכם אוסלו וגירוש גוש קטיף כחורבן הארץ וחזון הנביאים, והציונות החילונית רואה את המהפכה המשפטית כחורבן הדמוקרטיה, התגובה שלהן שונה.
הציונות הדתית אינה מאבדת את דרכה, אלא נדרשת להתחשל אל מול המשברים. היא אינה עוזבת את דרכה או את ארצה, כי החיבור שמחבר בינה לארצה הוא חיבור א-לוקי נצחי, ולא בחירי.
אך הציונות החילונית בשעת משבר כזו, מתבלבלת, כבר לא רואה את מדינת ישראל כמקום שבו היא תגשים את שאיפותיה הלאומיות כפי שחזתה, עם ככל העמים, ולכן כבר אין תועלת באותה מדינה, באותה ארץ, ואפשר לעבור לגור בארץ אחרת, או לפגוע בה ולהשמיץ אותה בכל העולם.
דהיינו, החיבור של הציונות החילונית לארץ ישראל ומדינת ישראל אינו דבר מקודש, ולכן ניתן לפגוע בו או לשקול מקומות אחרים לגור בהם, לעומת זאת, החיבור של הציונות הדתית לארץ ישראל נובע מתוך אמונה בא-לוקים וממילא הדבר הזה נצחי ולא בר שינוי, למרות הקשיים שיהיו.
דבר זה אינו חדש, אף בנימין זאב הרצל, חוזה הציונות, אשר יש לו הרבה זכויות עקב פעילותו הציונית, כשחשב כיצד ניתן למנוע אנטישמיות נגד יהודים העלה במחשבתו, וכתב ביומנו האישי:
"יש לטבול ילדים יהודים לנצרות קודם שהם אחראים למעשיהם, לפני שיוכלו לפעול בעד או נגד, ולפני שהמרת הדת תוכל להתפרש כחולשה מצדם. מוכרחים להיעלם בהמון!".
וכן כתב ביומנו: שהיהודים יתנצרו ויתבוללו כליל בחברה באמצעות נישואי תערובת על בסיס של דת-מדינה משותפת, ואף שקל לבצע התנצרויות המוניות ליהודים, מתוך מחשבה שזה ימנע אנטישמיות. ברוך ה' לאחר זמן הבין שטעה בכך. אך לבנו, הנס, לא ערך ברית מילה, ולימים בנו התנצר. (חשוב לציין שלמרות הריחוק הדתי שהיה להרצל הוא כתב בספרו "אלטנוילנד" שבחזונו הוא רואה את הקמת בית המקדש בירושלים).
וכן בשנת 1903 (למניינם) בקונגרס הציוני העולמי השישי אשר כונה "קונגרס הדמעות" \ "קונגרס הבוכים", הרצל תמך בהצעה להקים את הישוב היהודי באוגנדה ולא בארץ ישראל, ואף שלחו משלחת מחקר לבחון את האפשרות הזו באופן מעשי.
הציונות החילונית שנולדה מגישה זו של חוזה המדינה, ינקה את חייה מצרכים לאומיים ככל העמים, ולא קידשה את החיבור לארץ ישראל.
לכן אין להתפלא על התגובה של הציונות החילונית בשעת משבר עם המדינה.
האם יש תקנה לציונות החילונית?
כן. ככל שהציונות תהיה יותר רוחנית-דתית, כך היא תבריא ותתחזק. ככל שהציונות תהיה יותר מחוברת לשורשה ממקור א-לוקי כך אחיזתה תהיה נצחית. ככל שאהבת הארץ תלויה בדבר אזי בטל הדבר בטלה האהבה. כל עוד שההתייחסות לארץ ישראל תהיה מתוך מגמה לספק אינטרסים לאומיים, אז בטל האינטרס, בטלה הציונות.
בני הציונות הדתית שמתיישבים בכל חלקי ארץ ישראל, ואף במקומות ללא חשמל ומים, מוכיחים כמאה עדים את האהבה שאינה תלויה בדבר.
אך אל לנו לחשוש, רובו המוחלט של עם ישראל אוהב את ארץ ישראל ומדינת ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר. ורואה בה את הגשמת חזון הנביאים, וחלומם של אבות אבותינו. עם ישראל חזק בארצו.
האם אין כאן התנשאות של הדתיים לעומת החילוניים כשהם אומרים שהציונות שלהם חזקה וטובה יותר?
הציונות נובעת מתוך התורה ואינה שייכת לקבוצת אנשים מסוימים. אלא היא מצווה בתורה, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר לג, נג).
אפשר להתגאות בתורתנו הקדושה, ולומר בפה מלא שהיא הדבר הטוב ביותר שקיים בעולם כולו, אך מה שייך שאנו נתגאה בעצמנו על קיום המצווה?! הייתכן אדם שיתגאה שהוא מניח תפילין?!
האם יש לחשוש מפילוג בעם?
ברוך ה' עם ישראל מאוחד הרבה יותר ממה שהתקשורת הדמונית מנסה לייצר.
אנחנו אוהבים את אחינו מכל המגזרים, ולכן נדע להסתדר גם כשלא מסכימים. הרי גם את אהבת ישראל אנחנו יונקים מתוך התורה, שהרי כתוב בתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה' ” (ויקרא "ט, י"ח), וממילא אני אוהב את אחי לא רק כשנח לי, אלא תמיד.
הכותב משמש כרב הגרעין התורני "אפיקי אורות" באופקים, ור"מ בישיבת ההסדר "לב לדעת" בשדרות