הטיעון היחיד שמושמע נגד קידום מחודש של הרפורמה המשפטית בימים אלו הוא הנימוק שלא ראוי להניע מהלכים ציבוריים משמעותיים שכאלו בימי מלחמה.
את הטיעון הזה משמיעים בעיקר יפי נפש מהסוג של ימין מתון בואכה מרכז, והוא מתחיל תמיד בהסבר של "כן, אני מסכים שצריך רפורמה, אבל..."
היה מקום להתייחס לטיעון הזה ברצינות, אם גם מערכת המשפט הייתה מכבדת את האירוע, ומתייחסת לימי מלחמה כימים שלא ראוי לקבל בהם החלטות דרמטיות ומהפכניות, כימים שאסור לתקוע בהם מקלות בגלגלי הממשלה, כימים שלא ניתן לכפות בהם מינויים בלתי הפיכים ושנויים במחלוקת באמצעות פסיקה.
אם למשל בית המשפט העליון היה גוזר על עצמו סבלנות ולא אץ רץ עם תחילת המלחמה לתקוע אצבע בעין ללפחות חצי עם ולהכריז על ביטול הביטול לעילת הסבירות. אם בית המשפט העליון היה חכם דיו שלא לדרוס את הרשות המבצעת והמחוקקת ולהיכנס לסמכותם בניסיון לכפות על השר לוין כינוס של הועדה למינוי שופטים כדי למנות נשיא לבג"ץ. אם למשל היו שופטי העליון נמנעים מלעסוק בעתירות קנטרניות נגד הממשלה, כמו הדרישה לכפות על ראש הממשלה לפטר את השר לביטחון לאומי, עניין שאינו נתון בשום צורה בסמכותם של השופטים.
אם רק הייתה היועמ"שית, חברה בכירה מאוד בממלכת המשפט הישראלית, נמנעת מלשבש בכל כוחה כל מינוי או מהלך של הממשלה, לא מתערבת בסוגיית נציב שירות המדינה (גם אם בלאו הכי היא יצאה מהאירוע בשן ועין), לא מנסה להיות יותר אפיפיורית מהאפיפיור בסוגיית קיצוץ הסבסוד במעונות לילדיהם של חייבי גיוס (וגם כאן היא יצאה חבולה מהחלטת בג"ץ), לא דוחפת מניעה משפטית בכל עניין ונושא.
אם רק היו גופי החקירה, כמו הפצ"רית או הפרקליטות, מתעלקים פחות במכוון על לשכת נתניהו כדי לגרד זוטי אירועים ולהפוך אותם לפרשיות ריגול מומצאות, אם רק היו מקפידים שם על שוויוניות ואכיפה שאין בה איפה ואיפה ביחס למפגינים משתי המחנות, אם שפי פז לא הייתה נשלחת למאסר על מה בכך, אם שלושה פעילים שחשודים ב"טרור אידיאולוגי" היו מבלים במרתפי השב"כ לפחות שבוע בלי מפגש עם עורכי דינם, כדי לאזן את מה שנעשה לבחור צעיר שהעביר מסמך שתוכנו מובן לכל דרדק לעיתון אוהד. אם רק היו חוקרים שם באותה רצינות ואכפתיות את הדלפת הסרטון המעוות משדה תימן שהוציאה את דיבתם של לוחמי צה"ל רעה בעולם והגדילה את השנאה לישראל בקרב מיליונים.
אני יכול להמשיך כאן עד להודעה חדשה ולמנות רשימות אינסופיות של החלטות, התערבויות פסולות ומעשים על סף הפלילי שעשו כל אותם גורמים הנמצאים יחד תחת המטריה של הרשות השופטת בשנה האחרונה, ואת כל זה הם עשו לעין השמש, בלי להתנצל ובלי להרגיש איזו אי נעימות על כך שהדברים נעשים בזמן מלחמה.
לפיכך, וגם מהטעם שאין באמת דרך לדעת מתי תסתיים המלחמה, נדמה שאין מנוס מהשבתה של הרפורמה המשפטית לשולחן. ראש הממשלה ושר המשפטים חייבים להעלות מחדש את התוכנית לתיקון ושיקום מערכת המשפט וגופי החקירה, תוך הפקת שני לקחים מרכזיים מהפעם הקודמת.
הלקח הראשון: לא די ברפורמה שנוגעת רק בקצוות. הדוגמה של עילת הסבירות מלמדת שכל עוד לא ייעשה טיפול שורש, תבוא מערכת המשפט ותדרוס כל מהלך שתחולל הממשלה. רפורמה חייבת להיות עמוקה ומלאה. היא צריכה לכלול שינוי מוחלט במינוי השופטים, שייעשה אך ורק על ידי נבחרי ציבור, היא צריכה לכלול החלפה של היועמ"שית באופן מיידי בכל ממשלה חדשה, היא צריכה לכלול פסקת התגברות מלאה על כל חקיקה שהכנסת תעביר בשנית אחרי פסילה בבג"ץ, למשל, והיא צריכה להכיל עוד שורה של רכיבי עומק, מהסוג שבג"ץ לא יוכל לבטל ולדרוס.
הלקח השני: רפורמה צריכה להיעשות מדויק ומהר. בלי לחכות ובלי להתמהמה ובלי דיבורים מיותרים. עם כל האהבה לשלל המומחים למשפט חוקתי שנשאו את הגיגיהם בטרחנות מרובה בועדת חוקה בסבב הקודם, אין לזה מקום ואין לזה זמן והקרקס כולו מיותר. החלטתם שצריך רפורמה? צאו לדרך – ועדת שרים, קריאה ראשונה, דיון בועדה, קריאה שניה ושלישית. כל האירוע לא אמור להימשך יותר משבועיים, וגם זה איטי מדי.
אם יש משהו שאנחנו צריכים ללמוד מהשמאל זו היעילות. במקום לפטפט ולקשקש, אם ממשלת שמאל הייתה מעוניינת להעביר רפורמה כזו, היא פשוט הייתה מבצעת. עכשיו תורכם.
ולסיום, גם אין ממה לפחד: הממשל האמריקני החדש לא צפוי להתערב בענייני תיקון מערכת המשפט הישראלית, בלשון המעטה. ההסתדרות כבר קיבלה מבית המשפט ברקס על השבתות פוליטיות. שר הביטחון לשעבר שהיה אחד הבלמים העיקריים כבר איננו, וגם שאר מורדי הליכוד הבינו את מקומם. ולא פחות חשוב, גם הפגנות קפלן הדועכות מלמדות על סיום האירוע. זה הזמן לרפורמה, ויפה שעה אחת קודם.