השחקן ואיש התיאטרון חגי לובר סופד לשני אחייניו, הלל ויגל הי"ד ומספר לערוץ 7 על שני אחים ש"באים ממשפחה שכול כולה טוב לב, אהבה, חיבור לעם ולנוער הנפלא של הר ברכה".
"יותר מכל אפשר לראות באיזה בית הם גדלו כשבדקות האיומות האלה, כשההורים מזהים את גופות הילדים, מה שמעסיק אותם זה שעוד מעט יבואו לכאן כוחות צבא וצריך לתת להם מרק. הם תורמים תרומת איברים. אלה הדברים שמעסיקים אותם כי מעבר למעטפת האיומה שגזרו עלינו כמתנחלים אנחנו יודעים את האמת, שמדובר באנשים ערכיים ואכפתיים, שכל מה שהם רוצים זה לעשות טוב", אומר לובר.
בעיני לובר "הרצח הזה הוא קריאת השכמה. יש כאן אחים שנרצחו ויכול להיות שכולנו, מכל הצדדים, צריכים לזכור שאחים אנחנו. זה חשוב כל כך בתקופה הזו שיש מי שאומר לכיוון הזה ויש לכיוון הזה, אנחנו אלה שצריכים להנמיך את הלהבות כי אם הפוליטיקאים נותנים לנו דוגמא רעה ומדברים דברים איומים על מלחמת אחים, אנחנו צריכים לזכור את אחוות האחים ולצאת מכאן בקריאה של 'אחים אנחנו', חשוב שנמשיך להיות אחים גם בכאב הגדול שאנחנו עוברים, אנחנו כמשפחה ועם ישראל כעם".
צחי שטיינבך, שכן של משפחת יניב, מוסיף ומספר לערוץ 7 על "משפחה מדהימה ומלאת חסד. בימים האלה שלפני פורים הם שיא העשייה שלהם. הם יקירי הישוב, הקימו כאן גמ"ח תחפושות, מפעל אדיר שמחלק מאות תחפושות לפני פורים, מפעל שהם התחילו מאפס ובנו בהדרגה, והיום הוא בתוך אולם ענק עם אינספור תחפושות. פשוט מפעל חיים והילדים האלה ילדים מתוקים".
"הלל היה קומונר מוכשר שסחף אחריו את הנוער, עשה פעולות מדהימות, היה אמרגן של אירועים. יגל היה בחור מתוק עם מאור פנים, מתעניין ושואל, בחור הרפתקן עם ידי זהב. היה לו ציוד סנפלינג ולפני כשנה הוא הוריד את כולנו בקיר האבן שיש להם מאחורי הבית. אם הייתי נתקע עם הרכב הייתי פונה אליו והוא היה יודע, בחור בן 18, לאבחן תקלות ולתקן. אבידה גדולה".