הלל יניב היה החבר שכל אחד רוצה שיהיה לו, חבר שאתה מתקשר אליו באמצע הלילה כשאתה צריך לדבר עם מישהו, חבר שיקפיץ אותך עד הבית אחרי אירוע גם ב-2 בלילה והחבר שתמיד ירצה לפנק.
בתקופות של הסגר בקורונה היינו מדברים בטלפון במשך לילות שלמים, תמיד היה על מה לדבר ואף פעם לא היה משעמם.
לפני שנתיים התגייסת לחיל הים, כל פעם שדיברנו על הצבא נדלקו לך העיניים. יצאת לפיקוד וכל כך אהבת את החיילים שלך ונתת להם הכל, וגם הם אהבו אותך חזרה. לפני כמה שבועות סיפרת לנו שקיבלת מצטיין מב"ס אך לצערנו בטקס לא תהיה.
גם בזמן שפרחת בצבא התגעגעת לישיבה שלך ודיברת בכל הזדמנות על הגעגוע שלך לישיבה ולבית מדרש, לפני שבועיים צילמת לנו את הארגז של הספרים מוכן לחזרה לישיבה עם הכיתוב: "בלי צחוק, מתרגש". סיפרת על התכניות שלך לנוח קצת בבית ולחזור לישיבה בדיוק בזמן לפורים. התמקמת בבית המדרש לפני ימים ספורים ועכשיו המקום יישאר מיותם.
הלל היה הדבק שבחבורה, האיש שאתה יודע שאם אתה רוצה להרים מפגש אתה קודם כל פונה אליו וכל השאר כבר יסתדר. אם יש בעיה תחבורתית, אז הוא כבר יקפיץ את מי שצריך לאן שצריך ובאיזו שעה שצריך.
לפני שבועיים וחצי עשינו לך מסיבת שחרור. הרמת סעודה מפוארת ואף אחד לא הבין מאיפה הבאת את כל האוכל הזה, ולא הסכמת לאף אחד לעזור לך. אתה היית היחיד שעומד במטבח ומפנק את כולם. את החיוך הזורח שלך בזמן ההצגה של החלוקת המבורגרים אני לא אשכח.
אני כל כך רגיל לשיחות המזדמנות איתך בכל הזדמנות, גם אם אין משהו ספציפי, העיקר לדבר קצת. החור שנפער אחריך הוא כל כך גדול, אבל אנחנו מבטיחים שנקום, נתחזק ונמשיך הלאה, אבל תמיד תמיד נזכור אותך ואת הטוב שהרעפת עלינו.