פורים – חג האחווה היהודית

מיוחד הוא חג הפורים בשתי מצוות שבין אדם לחברו: משלוח מנות ומתנות לאביונים.

שיתוף בשמחה

האמת היא שציווי זה כלל אינו מיוחד לפורים. הרי כבר בתורה נצטווינו לשתף את העניים בשמחת כל חג וחג. כך נאמר על חג השבועות: "ושמחת... והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" (דברים טז, יא), וגם על חג הסוכות: "ושמחת בחגך... והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (שם, יד). ציווי מיוחד, הרומז גם למשלוח המנות וגם למתנות לאביונים, נאמר בספר נחמיה (ח, י) על ראש השנה: "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו". בולטים בחריפותם דברי הרמב"ם בהקשר זה: "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר, זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו ייטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר, וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (הלכות יום טוב פרק ז, הלכה יח). שמחה אמיתית היא כזו שבה ליבו של האדם עולה על גדותיו עד כדי שיתוף של אחרים בשמחתו. שמחה אנוכית אינה שמחה של מצווה.

בכל זאת, המצוות המיוחדות לחג הפורים הן בבחינת עליית מדרגה לעומת כל חג אחר: גם "משלוח מנות איש לרעהו" וגם "מתנות לאביונים". גם הרמב"ם עולה מדרגה בדבריו על מצוות אלו, וכותב: "חייב אדם לשלוח שתי מנות... וכל המרבה לשלוח לרֵעים – משובח" (הלכות מגילה פרק ב, הלכה טו). הוא לא כותב להרבות בסעודה, אבל קורא להרבות במשלוח מנות.

והוא עולה קומה נוספת ביחס למתנות לאביונים: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'" (הלכה יז). משמעות הדבר היא שמי שמשקיע בסעודה המשפחתית 200 שקלים ובמשלוח מנות עוד 200 שקלים, צריך להשקיע במתנות לאביונים לפחות 400 שקלים. ואם הדבר קשה לו, עליו לקצץ בשני הסעיפים הראשונים לפני שהוא מקצץ בסעיף האחרון.

מה הופך את שתי המצוות הללו למרכזיות כל כך ביום הפורים, ומה כל זה בא ללמדנו?

אצל אחשוורוש

נתינה לאחרים במהלך משתה שמח הייתה מקובלת גם אצל אחשוורוש. בפרק הראשון הוא מזמין את שריו ועבדיו. אחר כך הוא מזמין גם את תושבי שושן ונותן להם "יין מלכות רב כיד המלך". לכל קוראי המגילה ברור שהוא לא עשה זאת מתוך אהבה וחיבה כלפי מישהו, אלא מתוך מטרה להרשים את נתיניו – "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". מטרתו הסמויה הייתה גם להטיל עליהם מורא וגם לקנות את ליבם. גם בפרק השני הוא נותן לאחרים. לכל אחת מן הנערות שנקבצו בשושן הוא נותן שבע משרתות, תמרוקים ובשמים יקרים, ואף נותן לה להביא עמה לארמונו כל מה שתרצה. אך כל זאת – רק כדי לדאוג לעצמו לבת זוג יפה ומושכת. לאחר בחירתה של אסתר הוא עושה משתה נוסף, "והנחה למדינות עשה, וייתן משאת כיד המלך". אך גם זה, רק כדי לגרום לאסתר לחשוף בפניו את סודה.

ניתן לשים לב לכך שכל המקבלים מן המלך הם אנונימיים. אין לאחשוורוש שום קשר אישי למי מהם. הנתינה שלו היא אינטרסנטית, מחושבת ומנוכרת. וכאשר הוא אומר להמן "הכסף נתון לך", אין זו אלא עסקה מוצלחת להיפטר מהעם אשר שנאה נפשו.

שלטונו של האינטרס האישי בולט עוד יותר בסביבתו הקרובה של המן. כל זמן שטוב לו, באים אליו "אוהביו" ללקט פירורים מתחת לשולחנו. אולם ברגע שהתברר להם כי נהפך עליו הגלגל ומרדכי הוא שנמצא "על הסוס", הפכו כל "אוהביו" להיות "חכמיו".

נתינה יהודית

לנוכח הנתינה האינטרסנטית והקרה, נטולת היחס האישי החם והאוהב, עומד סגנון הנתינה היהודי. בתחילת הדרך המן חושף את נקודת החולשה של עם ישראל: אומנם הם "עם אחד", אבל "מפוזר ומפורד". תגובתה של אסתר היא "לך כנוס את כל היהודים", ואחר כך, ביום המלחמה "נקהלו היהודים". לא מדובר באחדות מזויפת, של יריבים מרים המתלכדים כלפי חוץ מול הופעת האויב המשותף. האיום הקיומי חושף את האחווה הסמויה שאבדה מהם במצוקת הגלות.

חגיגות הניצחון ממשיכות באותו קו: לא רק "משתה ושמחה ויום טוב", אלא גם, ובעיקר, "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". זה לא משלוח המנות של עזרא ונחמיה, "לאין נכון לו", מתוך רחמים על מי שסובל מחסור. יש כאן סדר דברים מדויק, שבו מופיע קודם "משלוח מנות איש לרעהו" ורק לאחר מכן "מתנות לאביונים". מדוע?

כדי להבין את עומק העניין נעיין בדברי המהר"ל: "ישראל הם... עם אחד, דבקים בו יתברך שהוא אחד. ומפני שישראל עם אחד, ראוי שיהיה... להם חיבור ורֵעות גמורה. לכן יש להם להחיות אביונים מצד שהוא אחיו, והם עם אחד; כדכתיב אצל מצוות הצדקה, 'אחיך', כי מפני שהם אחינו יש לתת צדקה. ולכך המצווה ביותר ביום זה בלבד, הן משלוח מנות הן מתנות לאביונים" (אור חדש ט, כב).

יש נתינה שבאה מתוך לב נכמר מרחמים למראה סבל. נתינה זו יכולה לבוא מרגישותו של הנותן. נתינה אחרת יכולה לבוא גם מתוך לב רחב משמחה, כפי שנאמר על שמחת הרגלים. ויש עוד אופן של נתינה: נתינה מתוך אחווה. וכך כותב הרב קוק זצ"ל: "כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה, היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכול... וביחס להמוסר, נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצן הוא מלא טוב. והם מכירים ומרגישים את הצינורות, ששפע אור החיים הולך על ידם מבריה לחברתה... וכשהמחשבה האחדותית מתגברת היא, אור החסד והסליחה מופיע" (אורות הקודש ג, שלב).

רגש האחווה פונה אל החברים הקרובים, "איש לרעהו", ומתפשט עוד יותר אל הרחוקים, שהם העניים והאביונים. אם המן אמר על עם ישראל שהוא "מפוזר ומפורד", באים משלוחי המנות וממחישים כי מאוחד ומלוכד הוא העם, ובאות מתנות האביונים להורות כי גם הפיזור – במקומות שונים ובמעמדות שונים – בא על תיקונו. ומאחר שהנתינה באה מתוך הכרה בעם כולו כגוף אורגני, היא באה במעגלים ההולכים ומתרחבים, כמו מרדכי ואסתר ששולחים את איגרת הפורים אל כל היהודים "הקרובים והרחוקים". זאת בניגוד מוחלט לאחשוורוש האינטרסנט, שמקדים את המשתה לרחוקים, כל שריו ועבדיו, ורק אחר כך מזמין את הקרובים, תושבי שושן הבירה.

נתינה בדרך כבוד

בעל תרומת הדשן נותן נופך נוסף. עיקרה של מצוות משלוח מנות הוא כמו בספר נחמיה: "ושלחו מנות לאין נכון לו". אילו הייתה הנתינה מתוך רחמנות גרידא, היה עלינו לתת רק לעניים ולא לחברים עשירים. אולם איך ירגיש העני אם יקבל רק בשל מצבו הקשה? בושה תכסה את פניו של העני, והנותן ירגיש (ואולי אף ידגיש) את עליונותו עליו. מצוות משלוח מנות יוצרת מצב שבו כולם נותנים לכולם. הנתינה לעניים היא חלק בלתי נפרד מן האווירה הכללית של נתינה הדדית. ואז, לא זו בלבד שהמקבל לא יתבייש, אלא הוא יחוש בכך שהנותן בא אליו מתוך תודעה של אחווה, שבה אין הנותן מתנשא על המקבל אלא שניהם עומדים על מישור אחד, כאחים.

זהו ההבדל בין הצדקה היהודית לחסד הנוכרי. הרש"ר הירש, בפירושו לספר דברים (טו, ח) עומד על כך שהמשמעות המילולית של המילה המקבילה לצדקה בשפות האירופאיות היא "לחם חסד" משפיל. לעומת זאת, הצדקה היהודית היא מלשון צדק. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נג) מבאר שאין הכוונה לצדק משפטי, אלא במעשה שראוי לעשות כלפי כל אדם, מתוך הכרה בכך שהוא ראוי לסיפוק של כל צרכיו. המניע העמוק לתת לו את זה נובע מתוך תודעה עמוקה של אחווה, אשר מכבדת הן את הנותן והן את המקבל.

* * *

בימינו אלה מרגישים אנו בעוצמה רבה את היותנו עם אחד שעומד מפוזר ומפורד מול המן של דורנו המבקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד.

כאז כן עתה נתבעים אנו להיקהל ולעמוד על נפשנו, ולשם כך להרבות אהבה, אחווה, שלום ורעות כלפי כל אחינו. האתגר הגדול של חג הפורים תשפ"ג הוא לתת כבוד והכרה בכאב אפילו לאלה החולקים עלינו מכול וכול, ואף לאלה שנדמה לנו כי "הסיעו עצמן מן האחווה".

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***