במגילת אסתר, אנחנו מוצאים לא מעט התייחסויות לשלל ולביזה. באופן מוצדק, עיקר תשומת הלב שלנו מוסבת בדרך כלל כלפי עיקר הגזירה, שהיא "להשמיד להרוג ולאבד", שהיא נוגעת בעצם הקיום.
ודווקא לאור החשיבות העיקרית של גזירת ההשמדה, מפתיע שיש הרבה אזכורים של השלל והביזה לאורך סיפור המגילה.
בספרים הראשונים ששלח המלך אחשורוש בעצת המן, נגזר (אסתר ג, יג): "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז".
וכנגד זה, בספרים האחרונים ששלח המלך אחשורוש, הפעם בעצת מרדכי ואסתר, נכתב (ח, יא): "נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז".
למרות שהיתר הביזה כתוב בפירוש בספרים, המגילה מדגישה פעם אחר פעם, שבפועל היהודים לא שלחו ידם בביזה. המילים "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם", חוזרות במגילה שלוש בפעמים. (בפסוק ט, י, לגבי שושן ביום י"ג באדר; בפסוק ט, טו לגבי שושן ביום י"ד באדר; ובפסוק ט, טז לגבי המלחמה בשאר המקומות)
את עצם כתיבת הביזה בספרים, אפשר להבין די בפשטות. בגזירה של המן, הבטחת השלל הוא מה שיניע ויעודד את שונאי היהודים, לבוא להרוג אותם. וכן מנגד, מובן מאוד שהספרים האחרונים, נועדו להיות מעין "תשובת המשקל", על ידי עידוד היהודים לקום ולעמוד על נפשם כנגד שונאיהם.
אך עדיין לא מובן, מדוע כ"כ חשוב להדגיש, שלמרות שליהודים היה מותר לשלול שלל, בפועל הם לא עשו זאת? שאלה זו מתעצמת בהתחשב בשני דברים נוספים:
במלחמת ישראל במדין, וכן במלחמה של דוד בצקלג, מצאנו שמותר באופן עקרוני לקחת שלל ממלחמה.
במגילה עצמה, מצאנו דוגמא של לקיחת שלל, לגבי בית המן.
בעניינו נאמר (אסתר ח, א - ב) "בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים... וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן". אם כן מדוע הדגש הגדול על כך שיהודים לא לקחו ביזה, בזמן שבאופן עקרוני זה מותר, ואסתר ומרדכי בעצמם קבלו כמעין שלל את בית המן?
נראה שכדי לענות על השאלה, יש להבדיל בין מצבי הלחימה במלחמת מדיין, וכן אצל לוחמי דוד, לבין המלחמה שבמגילת אסתר. לקיחת שלל בעת מלחמה, במקרים מסוימים נחשב לגיטימי ומותר, ובמקרים אחרים עלול לסכן ולפגוע במאמץ המלחמתי.
במלחמות מוגדרות, שבהם כח מאורגן ומסודר, נלחם כנגד קבוצה מוגדרת - אפשר ביתר קלות לדאוג לכך, שלקיחת השלל לא תפגע במאמצי המלחמה. אפשר להגדיר בצורה ברורה את יעדי הלחימה, לחתור אליהם בצורה מאוחדת ומתואמת, ואחרי סיום מוצלח של הלחימה, להתפנות לחלוקה מסודרת של השלל. וכך המצב גם מול המן. מדובר באויב מוכר וידוע, ולקיחת ביתו נותנת רוח גבית לכלל המערכה.
אך זה לא היה המצב בשאר קרבות הפורים. בעוד היהודים עצמם אכן היו קבוצה מוגדרת וידועה, וממילא "מטרה נוחה" עבור שונאיהם, שונאי היהודים לא היו קבוצה מסוימת באופן מובהק, אלא כללו את כל "הצרים אותם". בנוסף, היהודים לא היו מאורגנים במסגרות צבאיות נוקשות, בעלות מנהיגות ברורה ומשמעת. כנראה אפילו אימונים מסודרים אי אפשר היה לערוך.
במצב כזה, לקיחת שלל היתה עלולה להרוס לחלוטין את מאמצי הלחימה. כשהיעדים והמסגרות לא ברורים, השאיפה לשלול ולבוז רכוש, היתה עלולה לסמא את עיני הלוחמים היהודים. המחשבות על השלל והביזה, היו עלולות לפגוע בשיקול הדעת, ולגרום לכך שהלחימה לא תוקדש אך ורק להגנה מפני צוררים, אלא גם לבחירת יעדים על סמך גודל השלל שניתן לקחת מהם. כמובן שגם אחדות ואחווה לא יוכלו להתקיים, בין יחידים שונים, כאשר כל אחד מנסה לנצל את המלחמה הקיומית המשותפת, על מנת לעשות לביתו וקרוביו. וכשהאחדות נסדקת, ייתכן מאוד שחלק מהיהודים לא יטלו חלק בלחימה כלל, אלא יעדיפו את סיכוייהם להתחבא ולהיטמע כיחידים בתוך כלל הציבור.
הניסים הנסתרים שנעשו במסדרונות המלוכה והשלטון, שבמסגרתם המן הוצא להורג, ומרדכי מונה לשר גדול, עשו רק חצי מהעבודה. הם הכינו את הקרקע לכך שהיהודים יוכלו להתגונן בי"ג באדר. אך הם לא ביטלו את הספרים הראשונים, ועדיין היתה רשות לצוררי היהודים להרוג אותם.
את ההצלה עצמה, עשו היהודים הפשוטים בידיהם, בעמידה משותפת בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר. לקחו את האחריות על עצמם, ישבו יחד באחדות, שמו את טובת והצלת כלל היהודים בראש סדר העדיפויות, ויצאו להילחם.
שנזכה להתאחד בתוכנו פנימה, ומתוך כך להביא גאולה לכל העולם.
הכותב הוא ר"מ בישיבת הר ברכה