מן הצד האחד, ציבור חרדי ודתי תורני שהולך וגדל, הולך ומתרבה. לצדו ציבור מסורתי ענק, תושבי ערי הלווין והפריפריה, ציבור מסורתי שהולך ומתחבר – מאמץ לעצמו זהות לאומית ותרבות מסורתית שהולכת ומתעצמת, תובע גאווה לאומית ואת כבודה של מסורת ישראל.
מן הצד השני – רוב עבר שהיה למיעוט, הגמוניה שאיבדה את כוחה, ציבור חילוני שהלך והתחלן, תודעת ארץ ישראל השלמה של ימי תנועת העבודה מקום המדינה ממנו והלאה, האתוס הציוני המכונן הוא לו כחלום מטושטש. חלקו הלך והקצין אל עבר מחוזות מדינת כל אזרחיה, פירוק מבנה המשפחה והתרחקות נפשית מהזהות היהודית, הסיפור היהודי ומורשת ישראל, בהם גם שמאל קיצוני, מיעוט קטן עוד יותר שהלך והתרחק, בהם כאלה שכאבה של משפחה יהודית שאיבדה את שני בניה נוגע בלבם פחות מאשר כמה רכבים שרופים במגרש גרוטאות בחווארה.
אלו שתי פלנטות שהולכות ומתרחקות: הציבור הדתי נעשה דתי יותר – יותר ישיבות, יותר שאיפה לקיום מצוות, לבניין ארץ ישראל, לירושלים ולבית המקדש, וממולו כאלה שכל אזכור של תנ"ך, תפילין או בית מקדש בכיתה בבית הספר היא עילה להפגנה ולפיטורי מנהל בית הספר, ציבור שחוגג את סילבסטר, ולנטיין דיי ומצעד הגאווה לא פחות ולפעמים אף יותר מאשר את חנוכה, פסח ופורים.
ויש גם אנשי מרכז: אנשים טובים, בעיקר ממחנה גנץ ואייזנקוט ואיתם גם אנשי ימין התומכים ברפורמה במבנה הנוכחי פחות או יותר חוששים מהמראות ומהקולות העולים בתקשורת, צמד המילים 'מלחמת אחים' מעביר בהם חלחלה והם מבקשים הדברות, אותה למעשה כבר הציעו ביבי, לוין ורוטמן מספר פעמים בלא שזכו באמת ליד מושטת מן העבר השני, וכן הקפאה זמנית של החקיקה.
אך זאת יש לדעת: מחאות הרפורמה המשפטית אינן אלא סימן, סימן ולא סיבה לקרע תרבותי עמוק בעם ישראל שהיה כאן כבר לפני, ולצערנו, על פניו, יישאר איתנו גם אחרי. אני כשלעצמי תומך כמובן בהידברות אך מתנגד להקפאת החקיקה, אך ברור כי בכל מקרה שום הקפאת חקיקה, לא לשבועיים, לא לחודש וגם לא לשנה לא יועילו לאיחוי הקרע העמוק הזה, שנמצא ונוכח כאן.
בין אם הרפורמה תעבור במלואה, בין אם תיכשל, הכל ימשיך כרגיל ובג"ץ ימשיך לשלוט בכיפה, מפטיר כבאשתקד. לכל היותר, וגם זו לטובה, תרוכך אולי במעט התנגדותם של חלק ממצביעי גנץ לעקרונות הרפורמה המשפטית, דבר מבורך כשלעצמו.
די לערוך סיבוב קטן במוקדי ההפגנות בתל אביב, לשמוע את הקולות ולחוש את הרוחות כדי להבין שהנושא הוא לא פסקת התגברות, לא ועדה למינוי שופטים, לא עילת הסבירות ובטח לא שאלת היועצים המשפטיים. הם לא מוחים נגד הרפורמה אלא נגד הממשלה ואת מה שהיא מבטאת – ממשלה שרבים מידי עבורם מחבריה מאמינים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינתו של העם היהודי בלבד, מדינה עם אופי יהודי, תרבות יהודית, וגם עם בית משפט יהודי שחפץ במדינה יהודית – בית משפט שרואה ערך קדוש בישוב ארץ ישראל, מוקיר ומכיר את התורה שבכתב ובעל פה ומסורת חז"ל, מבין את ערכה של השבת, הכשרות והרבנות, מעדיף את טובתה של המדינה היהודית ותושביה היהודיים של תל אביב על טובתם של המסתננים, את טובתה של ההתיישבות על פני טובתם של כמה תובעים שלא הוכיחו בעלות על הקרקע ולא דרו בה מעולם.
למרות הכל – אני אוהב אותם מאד, כי הם אחיי. אינני יודע כיצד מאחים את הקרע, כיצד מסבירים להם שמדינה יהודית זה לא רע, זה טוב שאין כמותו טוב שבעולם, לנו, להם ולעולם כולו. איך ממשיכים ברפורמה הזו ובבאות אחריה מבלי שיחששו כל הזמן כאילו מישהו עושה להם דוקא, כאילו מישהו רוצה ברעתם. בעבר הרחוק והקרוב, היה זה אויב משותף, צרה משותפת שאיחדה את המחנות. גדולה הסרת טבעת, אמרו חז"ל. גם המחנות בירושלים התאחדו בסוף המרד הגדול מול הרומאים, וכך גם בימי מלחמת השחרור. במהלך מלחמת צוק איתן, המבצע האחרון של צה"ל, הייתי בעזה, אך כך ידעו הכל לספר – תחושת אחדות מיוחדת שררה בכל עם ישראל לזמן קצר, תחושה שרבים מאיתנו כל כך רוצים לחוש היום, תחושה שאפשר לחוש היום כמעט אך ורק במילואים.
אם מצאתי בעיניך המלך, מלך מלכי המלכים, תן שלום ביננו. ינתן לי עמי בבקשתי. לך לך, ריבונו של עולם, לך כנוס את כל היהודים יחד איש אל אחיו, רק לא על ידי מלחמה, לא על ידי צרה או מצוקה, כי לך הממלכה, ורק לך הממשלה, וליהודים תהיה אורה ושמחה.