פרשת כי תשא שקראנו בשבת האחרונה תיארה את חטא העגל, פילוג פנימי ביחס לאמונה היהודית שהסתיים במשבר ענק, על גבול מלחמת אחים.
שבוע לאחריה נקרא את פרשיות "ויקהל-פקודי" שעוסקות בהתקהלות של עם ישראל יחדיו סביב המשכן. בינתיים, בין חטא העגל לעשיית המשכן, משה רבנו אומר את שלש עשרה מידות הרחמים: "ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".
הרעיון הכללי של תפילה זו היא שישנם תהליכים ארוכים - בין דוריים - של רחמים וחסד עד שהחטאים והכישלונות נרפאים.
המציאות כיום היא שרובו של הציבור היהודי במדינת ישראל מעוניין במדינה בעלת אוריינטציה מסורתית-לאומית; ישנה אליטה בעלת כוח שנלחמת בכך. התחושה אצל רבים שאנו הולכים לקראת מלחמת אחים וסופה של המדינה.
זה לא יקרה!
מלחמה פנימית לא תתרחש במדינת ישראל מסיבות רבות שניתן לתמצת אותן במילים "אחדות ישראל". הציבור היהודי במדינה הוא קטן, קשור בקשרי דם ושכנות, ומאוים כל העת מאויב ערבי שמאלץ אותנו להיות תלויים אחד בשני. הפיגוע ביום חמישי הוא תזכורת לכך. למעט קבוצה קטנה ומטורפת, רובו של הציבור היהודי אינו מעוניין להתאבד כלכלית וביטחונית במלחמת אזרחים.
ישנם שני תסריטים שעלולים להתרחש: במקרה הטוב, נגיע לסוג של פשרה מוסכמת שתאפשר להרגיע את הרוחות ולהמשיך את המצב הנוכחי. במקרה הגרוע ביותר תיווצר קריסה של ממשלת ימין ובחירות נוספות שבהן התוצאה תהיה סוג של ממשלת מרכז. הנזקים והכאבים יהיו גדולים אבל התהליכים הארוכים לא ישתנו.
הדמוגרפיה לא משקרת – הציבור הלאומי והמסורתי הוא הרוב והוא הולך וגדל מיום ליום. בסוף תיווצר מסה קריטית שתשנה גם את מוקדי הכוח שנותרו בידי האליטה.
בינתיים אנו אומרים את שלש עשרה מידות הרחמים.