כאשר יוסף נשלח על ידי יעקב לראות את שלום אחיו והוא מחפש אותם נאמר לו על ידי איש שהוא פוגש (בראשית לז, יז) 'נסעו מזה'. ומפרש רש"י: רש"י: הסיעו עצמן מן האחווה.
לצערנו אנו שומעים בעקבות הנושא של תיקון מערכת המשפט אמירות של יהודים לא מעטים שאלו שפועלים למען תיקון המערכת, כך שתשקף את הרכב האוכלוסייה בישראל ותייצג את כל המגזרים, אותם אלו הם לא אחים שלנו. כמה מצער.
המושג אח מסמל אחוה, אולם ישנה אפשרות, כמו שאנו רואים אצל אחי יוסף, בשלב הראשוני של פרשת וישב, שניתן לאחים להסיע את עצמם מן האחווה. במילים אחרות ניתן לומר למרות שכולנו בני איש אחד, אנחנו איננו מעוניינים בקשר הזה.
באופן העקרוני אנשים אחים מסיעים את עצמם מן האחווה בגלל מעשיהם של אחיהם הביולוגים, מעשים שאינם נראים להם.
הסתכלות זו של בחינת המעשים אינה מקובלת על בורא העולם. הקב"ה בחר בעם ישראל בלי קשר למעשיו. ישנם מאמרים רבים בחז"ל שמצביעים על היסוד הזה שבחירה אינה תלויה במעשים, אולם ברצוני להסב את תשומת הלב למאמר חז"ל נועז (ירושלמי ברכות ט, א) שנוגע במושג אח. הירושלמי מביא מאמר של ריש לקיש הטוען שאפילו ישראל נמצאים בדיוטה התחתונה, כלומר נמצאים במציאות רוחנית ירודה ביותר, הקב"ה קורא אותם אחי ורעי שנאמר: למען אחי ורעי. הקב"ה בשום פנים ואופן, ביחס לישראל, אינו מסיע את עצמו מן האחווה.
ביהדות תופעות שהציבור מחשיב אותם כאסון כמו אי ירידת גשמים, נתפסות כעונש מן השמים. במילים אחרות כאשר לא יורדים גשמים זהו סימן מובהק לכך שעם ישראל ברובו לא הולך בדרך הישר. למרות הסתכלות זאת אנו פוגשים רבות במקורות חז"ל ובעיקר בתלמוד הירושלמי שכאשר הרב מעביר ביקורת ציבורית כדי שהציבור יחזור בתשובה הוא מקדים את הביטוי אחינו. למרות שאתם נדרשים לשפר את מעשיכם נקודת המוצא היא שאתם תמיד בחינת אחים.
נשים לב לדבר מעניין. שני התלמודים דנים בשאלה מנין שמנין של דברים שבקדושה צריך להיות מורכב מעשרה אנשים לפחות. התלמוד הבבלי (מגילה כג, ב) לומד זאת מעדת המרגלים שבלעדי יהושע וכלב היו עשרה. לגבי דברים שבקדושה כתוב ונקדשתי בתוך עדת בני ישראל (ויקרא כב, לב) - מה עדת המרגלים עשרה, אף כל דבר שבקדושה מצריך עשרה. הרעיון ללמוד מן המרגלים הוא מדהים. קדושה לומדים מאנשים שפעלו בניגוד לרצון הקב"ה – עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד, כז).
ישראל בשרשם, למרות שלפעמים הם פועלים בניגוד לרצון הקב"ה, הם תמיד שייכים לדברים שבקדושה. התלמוד הירושלמי (מגילה ד, ד) גם הוא מביא את הלימוד הזה, ומוסיף לימוד נוסף. לומדים לגבי דבר בקדושה שמצריך עשרה מעשרת אחי יוסף. אחי יוסף כאשר הם יורדים למצרים לשבור אוכל אומר הפסוק (בראשית מב, ה): ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים. היות ומובאת כאן המילה בתוך, וגם בפסוק שמדבר על דברים שבקדושה מובאת המילה בתוך. מה אחי יוסף עשרה, כך דברים שבקדושה חייבים עשרה אנשים.
ההוספה הזאת של התלמוד הירושלמי מעמידה אותנו בפני רעיון חשוב. הקדושה של עם ישראל באה לידי ביטוי כאשר הם מובדלים מתוך אומות העולם. דווקא ההבדל בין ישראל לעמים מוציא לפועל את הייחודיות הישראלית.
רעיון זה של התלמוד הירושלמי מסביר לנו את דברי אחי יוסף ליוסף כאשר הוא מאשים אותם שהם מרגלים – שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד (בראשית מב, יג). יתכן לעיתים התנגשויות בין אחים בכל מיני נושאים, שגורמים לצד מסוים להסיע את עצמו מתוך האחווה, אולם כאשר מדובר על ההבחנה בין ישראל לעמים, במיוחד כאשר ישנו אויב משותף שרואה בנו מטרה ללא הבדל בין צד זה או אחר, הרי שאנו נזכרים, וזאת האמת היותר פנימית, אותה אמת שאומרים האחים ליוסף המשנה למלך מצרים לפי תומם, כאשר הם כוללים כמובן את יוסף איתם – כולנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב, יא).
והארה נוספת. הירושלמי בסוף מסכת ברכות (ט, ה) כאשר הוא עוסק בנושא אהבת הבורא הוא כותב. אם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. כלל זה נכון מאוד גם לגבי אהבת הבריות. עצם הדבר שישנם כאלו שהמעשים של חבריהם מרגיזים אותם, זה סימן לכך שבשורש הדברים הם מחוברים לאותם אלו שעושים את המעשים המרגיזים. לאותם יהודים נוכל לומר שברגע שגילתם שאכפת לכם ובעצם בשורש אתם בחינת אוהב, דעו לכם שאין אוהב שונא.