הקשבתי בסבלנות לנאום שהפצת. לא אהבתי את הנאום.
בראש ובראשונה, איימת בראש חוצות במלחמת אחים. לא הזהרת – איימת. מי שבאמת מבקש למנוע מלחמת אחים, מגנה את מי שאיים בה. ואילו, מי שמייחצן במרץ “תיתכן מלחמת אחים”, לא מנסה להנמיך להבות אלא לעשות צעד הפוך. וזה כבר לא לכבודך.
הוא הדין אגב, באשר ל”אזהרות” גורמי שמאל, שמא כלכלת ישראל תינזק מהרפורמה. לא עבר זמן רב והסתבר, שלא באמת אלה היו אזהרות. בפועל, אנשי שמאל הם שקראו לבני חו”ל לא לתת יד לכלכלתה של מדינת ישראל. שוב, זאת לא אזהרה אלא איום. ושימו לב, לא הרפורמה גורמת לנזק לכלכלה, ככל שיש, אלא אנשי השמאל הם שגורמים, באופן ישיר ומודע, לאותו הנזק. חבל.
שיטת האיומים היא בדיוק מה שאסור לנו ללמוד מבני דודינו הפלשתינאים. הלה לפעמים “מזהירים” אותנו, שתיתכן אלימות נגד ישראלים. המערב טועה לחשוב שהפלשתינים מנסים לשמור על השלום. אבל אותו הכלל: מי שמפיץ אמירות כאלה, במקום לגנות את מי שמאיים – הוא בעצמו הופך להיות המאיים היותר גדול.
בחזרה אליך, הנשיא הרצוג – יודגש כי לא מדובר בחשש היפותטי. בפועל, כמה וכמה גורמי תקשורת בעולם, רבים מהם מהמילייה שלך, מה שמעורר חשש ליחצנות מצידך, הזדרזו לפרסם את הסאונדבייט שהנשיא אומר שתהיה מלחמת אחים בישראל. זה נקרא ללבות אש. זה נקרא לנסות לגרום לעולם לאבד אימון בישראל. זה לא לכבודך, הרצוג.
אתה כן גינית סרבנות לחימה, שזה חשוב מאד, אבל זה לא מספיק. כי אם יש שתי חששות – לא די למנוע רק אחד מהם.
עוד בעיה היתה לי עם השקרים בנאומך. אדייק: לא שקרים מוחלטים אלא אמירות חסרות-בסיס. לך אין שום כלים לקבוע שארוחות השבת שלנו, של הציבור, הופכות לזירת מאבק. והם לא. ברוך השם, רוב האזרחים פה הם אנשים אחראיים ומנומסים ונעימים.
אנחנו מדברים בינינו, אבל בלי צעקות ומאבקים ובוודאי בלי אלימות. יש מיעוט שמעדיף להיאבק בסביבתו החברתית במקום לדון. גם אותם, הרוב מקבל בהכלה, כפי שאני מתכוונת להכיל אותך. אני יודעת שכוונותיך טובות וזאת לא אשמתך שאתה (לדעתי) נסחף ולא מוצלח, לפחות במשימה הזאת. זאת החלטה מודעת שקבלתי לאחרונה, כלקח מהמצב - לא לייחס כוונות רעות לאחרים. ממה שאני רואה – רבים הגיעו לאותה החלטה בדיוק. זה הישראלי היפה בעיניי. וכאמור – הם רוב עצום.
אתה אומר ששמעת שנאה אמיתית. אז היעד שלך צריך להיות – לפנות לאותם שונאים (אתה הרי יודע בדיוק מיהם) ולומר להם: די לכם. ולומר זאת גם בפומבי, אם לא עוזר לומר זאת בשקט. זאת משימתך. זאת משימה של נשיא מדינה. זה כלל לא תפקידך לגבש מתווה – את זה תוכל לעשות אם תתפטר מן הנשיאות ותרוץ לכנסת כדי להיות שוב מחוקק.
כל אוצר המילים שלך אינו נכון, לטעמי. “קבעתי” שנחוצים שינויים מבניים, אמרת – מה פירוש “קבעתי”? אתה מתכוון שכך אתה סבור, אז תגיד“לפי דעתי”. אל תתנשא עלינו באמרך כי “קבעת לנו”, ואל תתנשא על הממשלה הנבחרת.
גם טענת, שעמלת על “מתווה מוסכם” ודרשת שנקרא ליוזמת היחיד שלך “מתווה העם”. באיזו זכות? זהו מתווה הרצוג, שזה בסדר, אבל מדוע תגיד “המדינה זו אני” בסגנון המלך לואי ה-14?
אתה דורש שהצעתך “תחליף את ההצעה הקיימת” – באיזו זכות? אתה המחוקק, או המחוקקים הם המחוקקים?
אתה נחתום המעיד על עיסתך שהוא “יסודי” – אבל האם אתה זה שאמור להתפאר בכך? אתה דורש: אתם “צריכים” לקרוא את כולו – מדוע שלא “תבקש” שנקרא את כולו?
אתה מגנה את כל מי שיתנגד למתווה שלך (של העם – סליחה): כל אלה “בורחים מאחריות”. אתה טוען שלנבחר ציבור רק שתי ברירות – לדון במתווה האישי שלך, או “להילחם”. מדוע שנבחר ציבור לא ינסה לקדם את המתווה שלו? מדוע שידון דווקא במתווה שלך?
לסיכום, התחושה מנאומך היא, שעוד מישהו מורם מעם, קובע מתווה לעם. אבל, אנו רוצים לקבוע את המתווה שלנו, בעצמנו. באמצעות נבחרינו. בך לא בחרנו ובכוונותיך, איננו בוטחים.
סוזי דים היא דוברת ארגון “מטות ערים”