ראש השנה למלכות ישראל

בחודש ניסן זכינו לראשונה לעצמאות מדינית, ביום בו יצאנו ממצרים לחירות עולם. מאז נקבע ראש חודש ניסן כ"ראש השנה למלכים", כאשר הכוונה היא למלכי ישראל.

בימים אלו, כמעט חודש לפני יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל, עומדים אנו בתקופה "הרת עולם". המדינה עוברת זעזוע עמוק, בעוצמה שלא ראינו מאז הקמתה, ואין דרך לדעת להיכן יתפתחו המאורעות. לא אדון פה בוויכוח הפוליטי על המהלכים לתיקון מערכת המשפט ואף אין בכוחי לתת הנחיות למנהיגי הציבור מכאן או מכאן. בדברים אלו אבקש לעסוק באחד מרבדי העומק של התהליכים שאנו רואים.

שאלת הזהות – מי אנחנו?

ניתן לזהות כי המטענים האמוציונליים המלווים את הוויכוח חורגים בהרבה מן הנושאים הנדונים. הוויכוח הוא על עצם זהותה של המדינה. הרב קוק (אורות התחיה פרק יח) כותב על "שלושה כוחות מתאבקים במחננו": (א) הדתי. (ב) הלאומי. (ג) האנושי. בזמנו של הרב היה הציבור היהודי בארץ מחולק לשלושה מחנות. מאז מלחמת ששת הימים התרחש תהליך שבו הכוח הדתי והכוח הלאומי השתלבו זה בזה, כאשר מולם התייצב הכוח ה"אנושי", המדגיש ערכים כלל אנושיים.

הסיוט של תומכי השינוי במערכת המשפט הוא מצב שבו הכוח האנושי ישתמש בכוחו של הבג"ץ כדי לבטל לחלוטין את נוכחותם של הערכים היהודיים (הדתיים והלאומיים) במדינה, עד כדי הפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה". התממשותו של תרחיש כזה תשמוט את השטיח מתחת לערכה של המדינה. הסיוט בצד השני הוא מדינה שבה הערכים הדתיים והלאומיים ירמסו לחלוטין את הערכים האנושיים, כאשר לנגד עיניו הוא רואה את איראן. אינני מתייחס לשאלה עד כמה התרחיש הזה הוא דמיוני, אלא לכך שכך זה נתפס בעיני חלק בולט מן העם, שמבחינתו, ההליכה לכיוון הזה שומטת גם היא את זכות הקיום של המדינה.

בעבר לא היה ויכוח גלוי על הזהות של המדינה – עד כמה היא אמורה להיות "יהודית" ועד כמה "אנושית נורמלית", אלא על הדרך הנכונה איך לקיים אותה. כאשר התשובה לשאלת "בשביל מה" הייתה משותפת, כל צד היה מוכן לסבול לא מעט בדרך בשביל לממש את זה. כיום הוויכוח הוא לא על הדרך, אלא על הזהות ועל המהות; ולכן הוא נעשה מסוכן בהרבה. מתלווה לכך משבר אמון חריף, כאשר כל צד איבד לחלוטין את האמון בטוהר הכוונות של המוסדות והמנהיגים המייצגים את הצד השני. וכתוצאה מכל זה מונח לפנינו מתכון מסוכן להתפוררות. נזכור שהמדינות היהודיות הקודמות, בימי בית ראשון ובית שני, החזיקו מעמד רק עד העשור השמיני לקיומן, והתקדים ההיסטורי הזה מאיים לחזור פעם נוספת.

מאיום להזדמנות

שאלת הזהות לא עלתה על פני השטח במשך שנים רבות. זה לא אומר שהיא לא הייתה קיימת, אלא שלא העזו לגעת בה. הבינו את הסכנה הגדולה שיש בוויכוח הזה והעדיפו לטשטש. "יחי הטשטוש המאחד". את הוויכוחים על זה הסוו בוויכוחים אחרים: על "כפייה דתית", על שלמות הארץ, על מעמדם של הערבים, על זכויות של קבוצות שונות וכדו'. אבל מגיע רגע שבו אי אפשר לטשטש יותר את המחלוקת והיא פורצת על פני השטח בעוצמה רבה.

להתפרצות הוויכוח ישנו שורש עמוק נוסף. כאשר רק מיעוט מן העם היהודי חי במדינתו לא ניתן לקיים דיון על זהותו ועל ייעודו. למיעוט אין מנדט להכריע בשאלות אלו. אבל אנו נמצאים על סף של שינוי דרמטי. בארץ יש קרוב ל-7 מיליון יהודים, ובחו"ל – קרוב ל-14 מיליון. העם בישראל חש בתת-מודע הקולקטיבי שלו, שהנה, רוב העם היהודי נמצא כאן. ואם כן, הגיע הזמן שיברר לעצמו מיהו, מהו, ולאן פניו מועדות. מדינת ישראל כבר לא קיימת כ"ארץ מקלט" ליהודים נרדפים ברחבי העולם. היא מסיימת את תפקידה כ"ארץ בחירה", שכל אחד מחליט אם "בא לו" לחיות בה. הגיע הזמן להפוך אותה ל"ארץ ייעוד", בה יחיה על פי חזון משותף שלשמו שווה להקים מדינה ולקיים אותה למרות כל המכשולים, הקשיים והייסורים. חזון זה לא יהווה פשרה זמנית ומאולצת בין חלומות מנוגדים אלא סינתזה עמוקה בין "שלושת הכוחות" שעליהם כתב הרב קוק.

אין לדעת איך יסתיים הוויכוח על תיקון מערכת המשפט – ניצחון של צד אחד וכניעה של הצד השני, פשרה מוצלחת או מאולצת או משהו אחר. את השד אי אפשר יהיה להחזיר לבקבוק. הבירור העמוק יצא לדרך והוא ילווה אותנו גם בעתיד. אם לא נשכיל לנהל באחריות את המשבר הנוכחי ואת הוויכוח העמוק שהוא מבטא, אנו נמצאים בסכנת חורבן. אולם נמצא את הדרך לנהל את הדיון הזה באומץ ובעומק, אזי בעוד כמה דורות נזהה את ראש חודש ניסן תשפ"ג כ"ראש השנה למלכות ישראל".

הכותב הוא רב היישוב עטרת בחבל בנימין