פרשת ויקרא שנקרא השבת עוסק בקורבנות. קורבנות זו התמסרות (התקרבות) מוחלטת לאידיאל מסוים. "אדם כי יקריב מכן קורבן לה'" (ויקרא א, ב), בבית המקדש אדם היה עובר תהליך של קירבה לקדושה דרך הקרבת הרכוש היקר לו ביותר – בעלי חיים, צומח ודומם.
ישנם סוגים שונים של קורבנות. הורים למשל מקריבים את זמנם, משאביהם ולפעמים אפילו את חייהם – למען ילדיהם; גם אם הילדים לא מתנהגים כפי שההורים רוצים; זו המוכנות למסור את עצמי לחלוטין למען משהו נצחי שיישאר הרבה אחרי שהגוף שלי כבר לא יהיה פה.
כאשר אדם מעמיד תנאים להקרבה שלו, למשל מתנה את המסירות שלו למדינה בכך שההיא תתנהל לפי רק מה שהוא חושב לנכון, מתברר שהוא לא באמת הקריב קרבן. הוא עשה דברים למען אינטרסים פרטיים שלו – משכורת, מעמד חברתי, דאגה לסביבתו הקרובה או תחושת שליטה; אדם כזה גם יתקרבן ויציג עצמו כמקריב היחיד במדינה. ב"ה שרוב האנשים בעם ישראל מוכנים להקריב מעצמם ללא תנאים מוקדמים; גם שמגרשים אותם מהבית וגם שלא מוצא חן בעיניהם מה שקורה במדינה. הם לא זוכים לכותרות ולא לתנאי פנסיה מפליגים, הם מקריבים מה שצריך כי הם מאמינים במשהו שיותר גדול מעולמם הפרטי.
אל חשש, לא אלמן ישראל. הפשרה תבוא באופן זה או אחר, ובטווח הקצר – למרות הכותרות המתלהמות, המציאות הישראלית מכריחה את כולם להקריב, ולו למען האינטרסים של עצמם; ביום פקודה המאד-קרוב תראו 99 אחוזי התייצבות. לטווח הארוך – קמים דורות חדשים שממלאים את השורות ומוכנים להקריב ללא תנאים וללא איומים; כבר עכשיו הם הרוב (בדקו מה היו אחוזי ההצבעה לימין בקרב חיילי צה"ל וכוחות הביטחון הצעירים); ובעזרתם ובעזרת ה' ננצח.