לימדנו רבותינו שכל נשמה יורדת לעולם לתיקון ייחודי.
ומעלת נשמות הגאולה להיות נושאת אחדות ההפכים, כדויד, שנאמר עליו דמים רבים שפכת, על מלחמות הגאולה. ושמו הנוסף שמופיע בסוף שמואל ב, אלחנן מלשון חמלה, על שום העדינות המופלגת שהייתה במשיח ה' כמאמר חז"ל "עדינו העצני".
גם הלל שלנו התקשה לסבול עולם שאינו מושלם באמת.
זאת מפאת שעולמנו במהות אינו מושלם, הרי שעולמו היה רצוף מאבקים. ובכל זאת הצליח לקבל הנהגה ולהיות קומונר בגיל שנערים זוכים רק להיות מדריכים.
הלל היה חרוץ, ובזמנו הפנוי הוא עבד, ובמהלך עבודתו נפצע. וקיבל נכות, ויכול היה לקבל פטור מהשרות, אבל לא הלל שלנו, הוא נלחם לשרת ואף להיות לוחם קרבי, והצליח להיכנס לחיל הים, מקום הדורש תעצומות נפש. ובסיום החובה, כשנשאל האם יאות להאריך את שירותו ולהיות סגן מפקד הספינה דבורה, הלל הסכים, ואמר לי: "סבא, איני חושב שיהיה לי בזאת שימוש בעתיד, אבל עם ישראל קודם לכל!" והוא סיים את השרות הזה באות הצטיינות הגבוה ביותר! גם כמפקד וגם על רגישותו וחמלתו האנושית. ואנו נוסיף על היותו נאמן לתורה ואיש ההלכה, למרות התנאים הקשים בים.
וזה דומה ביותר להלל הזקן, שסיפור חייו מתחיל בארץ ישראל, ובעל כורחו נאלץ לנטוש את ארץ חמדה לבבל, אבל שב אליה מכוח האמת, למרות גאונותו, לא לכתר תורה ומחיה ברווחה, אלא להיפך, למאור האמת. מעלית הגג ובמצוקה, דבק בתורה ולבסוף הכירו במעלתו, וזכה להיות נשיא הסנהדרין. וכאשר לימד דעת, הנקודה שהדגיש, שנלך בדרכו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום. חמלה זה המופת האנושי. גם הקדוש הלל, עטרת ראשי, שמו השני היה מנחם. בכל מהותו היה להיטיב.
ועוד שלוש נקודות של תפארת
הלל היה מאוד כשרוני, זקוף קומה, בטחון עצמי, אבל בענווה הפך את עצמו לטובת הפרט והמערכת.
הלל היה ידיד וחבר של כולם אבל היו לו גבולות אדומים שבלתי אפשרי היה להזיז אותו מהם. כאשר החברה' כחוויה היו מעשנים, הלל נמנע, מעולם לא נגע בסיגריות ובזוהמה אחרת.
בסיום השרות החברה' יצאו להתפרק בחו"ל, בנכר, הלל לא. את ארץ ישראל אהב ולא העלה על דעתו לנטוש אותה אפילו לשעה קטנה.
בסיום השרות ביקש בסוד אחדות ההפכים, לאחד גבורה וחמלה, לשוב לכור, למכורה, לישיבה, ולספוג את אורות הגאולה, ובדרכו התבקש לעליונים.
ועוד סיפור שהלל אהב אותו והלך עמו כעוגן ומצפון בחיים.
מדי שנה בערב הימים המקודשים הייתי נושא דברים בישיבה שלמד, ופעם שאלתי אותו: הלל, איזה דבר משמעותי שזכית מכל הלימודים בישיבה? והשיב: הסיפור שספרת על חיים דוידוביץ, השגחה וגאולה.
ולעילוי נשמתו, נספר בקיצור את הסיפור ששמעתי מפי חיים, זכר צדיק לברכה, בגיל קרוב למאה, שהיה עדיין צלול ומדויק.
חיים היה במחנות שלשים חדשים באותם בגדים. ימים קשים עבר, אבל ששת החודשים אחרונים היו קשים מנשוא.
היו אלה ימי חורף קשים ביותר, עבודת פרך הזויה, לחפור 12 שעות ומי שנח דקה, הצליפו בו.
ומזון קבלו פעם ביומיים, כמות שהספיקה בקושי לסעודה אחת. הוא ירד במשקל לפחות מ25 ק"ג, הוא היה ממש שלד.
פקדה אותו מחלת עור - גרדת שלא אפשרה לנוח ביום ובלילה.
ואז שלשה ימים לפני פסח זכה במתנה נוספת – טיפוס, החום הרקיע למעלה מארבעים מעלות חום, עד שהגוף כבר אמר איני חפץ באוכל ושתיה, והוא שכב דומם כחרס.
ואז הוא מונה שבעה ניסים שארעו לו:
ביום השלישי לטיפוס זה היה ערב פסח, הנאצים ברחו מאושוויץ ולקחו עמהם את כל שרידי המחנה למסע שנקרא מסע המוות במהלכו הם הריצו את האנשים כל יום עשרות ק"מ, בלי אוכל, ומעטים שרדו. הם אמרו קודם לכן, שמי שלא יצא למסע לא ישאירו אותו בחיים, אבל לא יכולתי לצאת, מפאת מצוקתי. בלילה ההוא היה ליל הסדר. ואני בודד רק עם אלוקים, בלי מצות, יין וחרוסת, רק מרור.
אבל את האגדה זכרתי בעל פה. ואני מתחיל לקיים את המצווה ואומר אותה, וכאשר הגעתי לפסוק: "לא אמות כי אחיה", פתאום בכח שלא הכרתי מעודי, אני צועק בקול נורא: לא אמות כי אחיה! ושוב צועק וצועק, ופתאום נפלה עלי תרדמה, שלא נפלה עלי כבר חודשים מפאת המחלות, ופלא מדהים, אני קם בבקר ואין חום! אני בריא! לא מאמין, היתכן ללא תרופה ובמצבי?! וזהו הפלא ראשון.
אני סוקר את המרחב והנה בראש המיטה אני רואה מים ולחם ושואל ותמה מי הניח אותם. הרי אני כבר כמעט שלא בין החיים...
אכלתי את הלחם בפסח עם ברכה מיוחדת של פיקח נפש. הפלא שלישי שאם לא הייתי חולה הרי שהייתי יוצא למסע המוות ובוודאי לא הייתי עומד בו.
באותם רגעים נכנס מישהו וזעק ממש, עכשיו נכנסו הרוסים ואמרו זה חג החרות שלכם, לכו באשר תרצו...
שאלתי אותו הנלך ביחד? והנס החמישי: הלכנו יום שלם על אותו מעט האוכל באופן בלתי הגיוני, והגענו בערב לכפר. כפרי שיצא ראה אותנו במצבינו הנואש והמזעזע... בקשתי אוכל, הוא נבהל מהמראה ואמר חכו כאן, הוא הוציא לנו אוכל כבד, ואשתו עמדה מאחוריו והיא ראתה אותנו וצעקה: "הם לא אכלו ששה חדשים, אתה תהרוג אותם באוכל הזה!" היא הביאה לנו חלב ולחם כפרי. חיים חייך ואמר לי, מעודי לא היה האוכל כה ערב לי... הוא המשיך לספר את כל הניסים, ואני מקצר ומסכם, חיים עלה ארצה ונלחם, הקים משפחה אמונית וזכה לנחת יהודי, חי בשמחה עד קרוב לגיל מאה.
כמה נשגבים הלל וחיים שמגלים את ההשגחה גם בערפל, והופכים חיי שגרה מזיקה לחיי גאולה! גם אנחנו נלך לאורם ונאחד את הגבורה, האורות והחמלה.