ישראל אינה דמוקרטיה. מעולם לא הייתה. ישראל היא אסופה של קבוצות לחץ – שמתאפיינות בעוצמות שונות של אנטי-דמוקרטיוּת – שמנסות לכפות את ערכיהן על הצד השני.
כל קבוצה מנסה לצבור כמה שיותר שליטה וכוח כדי לנצח בכיפוף הידיים שבין המחנות. כל צד חושב שהאמת בצד שלו. כל צד חושב שאלוהים איתו. לא הימין ולא השמאל באמת רוצים כאן מדינה דמוקרטית אמיתית, שתדע להפעיל מנגנונים ואיזונים שיסכלו את הדחף של פוליטיקאים להשתמש במוסדות המדינה כקרדום לדפוק בו על ראש מתנגדיהם. אנחנו במלחמת דת מודרנית; אם הייתה פה דמוקרטיה אמיתית – המלחמה הזאת הייתה נמנעת.
כל הכאוס שמתחולל עכשיו במדינה נולד כי פוליטיקאים לא מבינים את מהות הדמוקרטיה. הגענו לבחירות 2015 כי בכנסת ניסו לסגור עיתון באמצעות חקיקה, פשע במונחים דמוקרטיים. נתניהו סיבך עצמו בצרות בגלל יצרים אנטי-דמוקרטיים לחבל בהתנהלות של גופי תקשורת ולרסק את מתנגדיו.
הממשלה הקודמת החלה את דרכה בבליץ חקיקה אינטנסיבי שבעיקרו ניסה להכניס עין לאופוזיציה. הממשלה הנוכחית היא שור דוהר שמתרסק לסדין אדום בקרב גלדיאטורים. חסימת הכבישים נעשית על ידי "אנשים אחרים". יש אינספור דוגמאות של כפייה אנטי-דמוקרטית שנעשתה כאן בחסות הדמוקרטיה, החל מקום המדינה, שבה קבוצה אחת השתמשה בכוח השלטוני שלה כדי למחוק את הקבוצה האחרת ואת ערכיה.
את המהפכה החוקתית עשה אהרן ברק במחטף משפטי בפסק-דין בנק המזרחי, בשורת החלטות שהובנו בשעתן לקומץ אקדמאים בלבד. האמת, יהיה זה עוול לקרוא מניפסט הזה בן ה-358 עמודים פסק דין. בית המשפט העליון, בהרכב אשכנזי להפליא, החליט להפר את האיזון בין הרשויות כפי שלא נעשה כאן מעולם. המניפסט הזה לא נחקק במסגרת עתירה לבג"צ; היה זה ערעור אזרחי פשוט של בנק המזרחי נגד מושבה מנומנמת עם כמה מאות תושבים בשם מגדל. לא הבנק ולא המושבה היו המושא של פסק הדין. אלא משהו גדול בהרבה: מלחמת הערכים שמתנהלת בישראל והניסיונות של צד אחד להשליט את ערכיו ועקרונותיו על הצד השני.
גם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – ולא משנה מה תוכנו כרגע – היה מחטף אנטי דמוקרטי. מהפכה חוקתית וכינון חוקה לא יכולים להיבנות על בסיס הצבעה בכנסת בשעת לילה מנומנמת ברוב של 32 נגד 21. לא ככה מייצרים פה חוקה. הטירוף האנטי-דמוקרטי שנוצר באותן השנים, הוליד מאוחר את שידוד המערכות שערער את האיזון הטבעי שהיה קיים בין הרשויות והביא את הכנסת להתקומם על בית המשפט העליון.
כדי שתהיה פה דמוקרטיה, המדינה – כלומר הפוליטיקאים שמנהלים אותה וגם השופטים בערכאות השונות – חייבים להיגמל מהדחף האינסופי לדחוף את האג'נדה שלהם באמצעות מערכות החוק. מדינת מהגרים משוסעת ומפולגת צריכה דמוקרטיה בנוסח מינימאלי.
דמוקרטיה שלא מחפשת איפה להתערב בחיים של אזרחיה; דמוקרטיה שלא מחוקקת חוקים שלוקחים צד במלחמת הערכים שמתנהלת במדינה; דמוקרטיה שנמנעת מפתרונות ריכוזיים שמנסים לחנך את העם; דמוקרטיה שנותנת לאזרח (שמממן אותה) את הכוח להחליט איך ייראו החינוך, התרבות, שירותי הדת והתקשורת שהוא צורך. וכשנקום בבוקר ולא נרגיש את "המדינה" בכל צעד ושעל, נדע שיש לנו פה דמוקרטיה.