אתמול בצהרים השתתפתי יחד עם בתי ועוד עשרות אלפים בהפגנה מול הכנסת נגד הרפורמה המשפטית. בערב השתתף בני הבכור יחד עם עשרות אלפים באותו המקום בהפגנה התומכת ברפורמה. מימוש הרפורמה נדחה.
מי ביננו ניצח? מי הפסיד? הוא אזרח סוג א' ואנחנו סוג ב' או להפך? אחד המאפיינים של מדינה דמוקרטית הוא מגבלות כוח. הן לא קשורות לבית משפט אלא מובנות בדרך מימוש המדיניות במדינה דמוקרטית. בלי קשר לכוחה של מערכת המשפט, אף ממשלה לא יכולה לממש את כל מאווייה. כשמדובר במדיניות בעלת משמעות רדיקלית כמו המהפכה המשפטית, היכולת להעביר אותה באופן שמממש את חלומותיהם של הקיצונים בקואליציה הוא לא מציאותי. עצירת החקיקה בלחץ ההמחאה אינו הפסד. הוא מאפשר את מהלך הדברים הראוי למימוש רפורמה כזו, ואינו מצביע על עדיפות של אזרחים משמאל על פני אלו מימין.
תחושתם של בני, רעייתי וחברים רבים וטובים אחרים אתמול היתה קשה. שוב הצבענו ימין אבל לא הצלחנו לממש את מדיניותנו. שוב ניסינו לקדם את הרפורמה שהיא חזון בן שנים, אבל השמאל והאופיזיציה, באמצעות כוח מוגזם ואמצעים לא הוגנים על גבול החוקיות, כופפו אותנו. לכן, הם מסיקים, אנחנו אזרחי סוג ב' וההליכה שלנו לקלפי היא טקס חסר משמעות. הנה, גם כאשר יש לנו רוב בכנסת השפעתו נשללת ויכולתנו להפוך את הניצחון בקלפי למימוש מדיניות מוגבלים מאוד.
קשה להתווכח עם התחושות הללו, אבל הן מתבססות על טעות בהבנת משמעותו של רוב קואליציוני ודרך הפעולה וקידום המדיניות הראויים במדינה דמוקרטית. תכליתן של הבחירות היא הכרעה בין ערכים ואפשרויות מדיניות שונות. המשטר הפרלמנטרי שלנו שמחייב גיוס רוב של תומכים בממשלה, יוצר כשלעצמו אפשרות לאיזונים ומיתון דרישות מופרזות באופן מובנה. עם זאת, גם כאשר הקואליציה מסכימה על מדיניות, היכולת שלה להוציא אותה באופן מלא אל הפועל מוגבלת.
בפער הזה ניתן להיווכח היטב כשמדובר למשל, בהבדל המשמעותי הקיים, תמיד, בין הסכמים קואליציוניים מימושם בפועל. למרות היותם הסכמים משפטיים מחייבים, אף ממשלה, אף פעם, לא מממשת את כל הכתוב בהם. יתרה מזו, הפער הזה קיים גם בין החלטות ממשלה לבין ביצוען. זה אולי מפתיע, אבל שיעור לא מבוטל מההחלטות האופרטיביות שמקבלת הממשלה לא בא לכדי מימוש למרות שברור שהממשלה מעוניינת בהן וברוב המקרים אף נכונה לתקצב את מימושן.
מה מקורו של הפער הזה? המדיניות שמבקשת לקדם קואליציה, באשר היא, בוודאי בנושאים מרכזיים, נתקלת תמיד במגבלות כוח הנובעות מהחיים עצמם. היא צריכה להיות ממומשת בתוך מערכת מורכבת של פוליטיקה, תקשורת, כלכלה , ציבור, מערכת משפט, מערכת בין לאומית ועוד. כל אחד מהגורמים הללו הוא במקרים רבים גורם משפיע ומעכב באשר ליכולת לממש את המדיניות.
כאשר מדובר בנושאים הרי גורל כמו מבנה הרשויות, האיזון ביניהן וכללי המשחק הדמוקרטי, המונחים עכשיו על הכף, מגבלות הכוח המובנות, משמעותיות עוד יותר. במקרים כאלו, כפי שראינו כולנו כעת, היכולת לקדם מדיניות באופן חד צדדי, ובהעדר לגיטימציה רחבה יותר מאשר קולות הקואליציה, מוגבלת. אי ההתחשבות של הממשלה בגורמים המשפיעים הללו משול לניסיון לסדוק קירות, כמו תמיכת הציבור, תמיכה של מומחים ולגיטימציה בינלאומית כלשהי, באמצעות דפיקת הראש בקיר.
השהיית החקיקה לצורך הידברות והגעה להסכמות היא לא הפסד של הממשלה. היא גם לא ניצחון של המחאה. היא לא מבטלת את האפשרות לתקן את מערכת המשפט, וודאי לא מאיינת את משמעותן של הבחירות. היא הכרה, מאוחרת למרבה הצער, שתמיד, וודאי כאשר עוסקים בליבתה החוקתית של ישראל, יש לעשות זאת בדרך מתונה וזהירה יותר. כזו הקשובה לקולותיהם של מומחים, הקהילה הבינלאומית ובעיקר, לקולם של הישראלים.
--
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".