נתניהו
כולנו יודעים שנתניהו דחה במשך עשר שנים הרבה מאוד מהשינויים שצריך לעשות במדינת ישראל. מה שאני חושב בשלב הזה זה שייתכן שנתניהו הוא חלק מהגורמים לכך שהרפורמה הזו לא קרתה.
נתניהו לאורך שנים רבות העדיף להתמקד בנושא צר יחסית, הנושא הבטחוני – איראן, ובשביל שכל המערכות במדינה ישתפו איתו פעולה בנושא האיראני הוא היה מוכן להקריב את החיים עצמם במדינת ישראל ואת הרפורמות הנדרשות.
פרס לאלימות
רובנו מרגישים שברגע שהרפורמה נדחתה על ידי לחץ מהרחוב, אנחנו בעצם נותנים פרס לאלימות. חסימת כבישים ושלילת חופש התנועה של אנשים, סרבנות "להתנדב" למילואים, דמוניזציה ויחד עם זה קמפיין שלם מאוד מוצלח כנגד הרפורמה.
ימין ושמאל
שימו לב, אין ימין שמאל בישראל לדעת הקמפיין. יש ימין שהוא הצד המחנאי, שדואג רק לאינטרסים הסקטוריאליים שלו, ויש את ההפגנה של הרוב המתון והשפוי, הימין מול כל השאר.
זה בדיוק מראה את האופן השונה שבו פועלים השמאל והימין. הימין אומר "יש לי דעה, יש לי אג'נדה", אבל כשאהרן ברק רוצה שלא להכניס את רות גביזון לבית המשפט העליון הוא לא אומר "יש לה דעה שונה משלי", אלא "יש לה אג'נדה", ואני, אהרן ברק, אובייקטיבי כמובן.
ממשלה בלי כח לשלוט
נראה שהמחאה היא לא נגד הרפורמה, אלא באופן כללי כנגד הממשלה. ברור שהממשלה הנוכחית מעבירה חוקים טפשיים שאין להם שום הצדקה, שהיה עדיף אולי לשמור אותם עוד חודשיים שלושה. מה כל כך דחוף להעביר את חוק החמץ? הרי זה חוק שלא ייאכף, כמו הרבה מאוד חוקים שהימין מעבירים ובסופו של דבר לא נאכפים. לדוגמה – התיקון לפקודת המשטרה, שאומר שהממשלה אמורה לשלוט במשטרה, אבל כשבן גביר רצה להעביר את עמי אשד מתפקידו, או כשהוא נתן פקודה למשטרת ישראל לא לאפשר את חסימת איילון, לא קרה כלום. השרים לא שולטים על המשרדים שלהם, כי יש יועמשי"ם או פקידות כזו או אחרת שממסמסת את ההחלטות.
אנחנו דמוקרטיה באופן פורמלי, אבל באופן מהותי אנחנו אימפוטנטים. לא בגלל הפרדת הרשויות, אלא כי הממשלה לא יכולה לשלוט במשרדי הממשלה, אך מי ששולט בהם זה לא גורם אחד, ולכן אנחנו לא דיקטטורה, אלא גורמים רבים – בג"ץ, בכירי הפרקליטות, העיתונות, וכל מיני גורמים.
פשרה
לגבי הוועדה לבחירת שופטים, הדבר שאמור לקרות במדינת ישראל זה מה שקורה בכל הדמוקרטיות המערביות כמעט, הממשלה או הכנסת בוחרת את השופטים. בגלל שלא היה לימין מול מי לדבר בהידברות ניטרלית וטובה, הוא ריכך בעצמו את הרפורמה בוועדה, ובחר להעביר רק את הסעיף הזה מתוך ארבעה.
מה שקרה עכשיו הוא שנקודת הפתיחה שלנו למשא ומתן היא מאוד גרועה, כבר אמרנו לאן אנחנו מוכנים להתפשר ולהגיע, שהחלק מהשופט השלישי שייבחר בכל קדנציה תהיה לשופטים זכות וטו. דבר זה מאוד יקשה עלינו להגיע לאיזושהי רפורמה שתאזן את המצב הקיים בבית המשפט, שרובו שופטים אקטיבסטיים שתומכים במצב הקיים.
רק בהידברות
גם האמירה של נתנהו שאנחנו הולכים להעביר רק רפורמה בהידברות זה דבר שמקשה על הממשלה להעביר רפורמה טובה שתשנה את המצב הקיים. אם אני אומר לצד השני שאעביר את הרפורמה רק בהסכמתו אני נותן לו כח בלתי מוגבל. בעצם אנחנו משדרים לשמאל שהוא האדון האמיתי של המדינה, שלנו אין שום זכות למשול, שום זכות להעביר רפורמות, ושום זכות לעצב את המדיניות על פי הכרעת הרוב.
אז מה אפשר לעשות?
אנחנו צריכים לתרום הרבה יותר כסף לארגוני חברה אזרחית, להכווין את חברי הכנסת שלנו לעבוד באופן צמוד עם יועצי תקשורת שעולים הרבה מאוד כסף, עם פרסומאים, עם אנשי קופירייטינג ומיתוג, כי בלי זה - זה לא עובד. ומכיוון שהיועצת המשפטית לממשלה לא מאפשרת למשרדי הממשלה להסביר את עצמם ולבצע את המיתוג שהם רוצים, אז הדברים האלה חייבים לקרות מבחוץ, על ידי ארגוני חברה אזרחית.
והארגונים האלה צריכים כסף, כי אין להם כסף ממדינות זרות. כל עוד הימין יחשוב בתמימותו שבזה שהוא הלך להצביע בבחירות הוא עשה את שלו הוא ישאיר את המגרש לשמאל. ברגע שהימין יבין שהוא חייב להשקיע המון כסף בכל הדברים האלה, אז יופעל לחץ על מקבלי ההחלטות גם מהימין וגם מהשמאל.
ומילה לסיום. אני באמת מבין את כל המאוכזבים שבבחירות הבאות לא מתכוונים להצביע, אבל זה הניצחון הכי גדול שאתם יכולים לתת לשמאל, שהוא ינצח גם בקלפי וגם בדעת הקהל והתקשורת. לפחות במגרש אחד חשוב שהימין ניצח, אבל אתה לא יכול לנצח בקלפי ולאחר מכן לנטוש את המגרש, המאבק הוא מאבק מתמיד שממש קורה מדי יום.
אם את הלקח הזה נבין מהשלושה חודשים האחרונים, שקואליציה של שישים וארבעה חברי כנסת לא מצליחה להעביר את הדברים הכי פשוטים, אז דיינו.
עו"ד תמיר דורטל הוא המגיש של פודקאסט על המשמעות