השמאל לעת עתה הצליח להביס את הימין. ממשלת הימין שנבחרה על ידי רוב הציבור בישראל ניסתה להעביר רפורמה משפטית, שנבלמה על ידי קבוצת המיעוט של השמאל. ההצלחה של השמאל לא הייתה בגלל תחפושות המוחים או תוכן השלטים. היא גם לא הייתה בגלל ההשמצות ודברי הביזוי והשיסוי נגד ממשלת הימין ובוחריה, ובטח שהטענות "המוסריות" של השמאל לא הם אלו שהביאו לו את הניצחון.
צריך לומר בכנות, השמאל לא ניצח בכוח הזכות אלא בזכות הכח. השמאל בישראל הוא קבוצת מיעוט, שמאמינה בעריצות המיעוט על הרוב. קבוצה זו חזקה יותר מהימין והתקופה האחרונה הייתה מפגן כוח עצום והוכחה עד היכן מגיע כוחם.
הכנסת והממשלה הם מוקדי כח גדולים המשפיעים על המדינה אבל הם נבחרים על ידי הציבור. לצדם יש מוקדי כוח רבים במדינה שאינם נבחרים על ידי הציבור – והם נשלטים לגמרי על ידי השמאל. התקשורת, התרבות, האקדמיה, מנויים של בכירים במשק, ראשי הצבא והמשטרה, ויחידות העילית של צה"ל. למעלה מהכל, עומדת מערכת המשפט שהיא מוקד הכח ששומר על שאר מוקדי הכח האחרים.
איך השיטה עובדת? ניתן דוגמא: מפגינים נגד הרפורמה המשפטית עברו על חוקי המדינה וחסמו צירים ראשיים, פעם אחר פעם. למחאה הזו, מצטרפת התקשורת ומסקרת את אותה מחאה באהדה רבה, ומעצימה מאד את האפקט של המחאה. אנשי תרבות מהצד "הנכון" מצטרפים ונותנים גיבוי ורוח למעשים אלו. האוניברסיטאות מעודדות תלמידים להצטרף למחאה. ראשי הצבא מכילים קריאות לסרבנות ואיומים על תפקודו של צה"ל.
ואז באה המשטרה ומאפשרת את אותה התפרעות, שהרי ללא המשטרה הם לא היו יכולים למחות. ומי ששומר על הכל מלמעלה, זו מערכת המשפט. כולם יודעים שאף אחד מהמפגינים ואף אחד מהשוטרים לא יפגע כי מערכת המשפט לצידם. גם אם מישהו היה מגיש בג"צ נגד המשטרה זה לא היה עוזר לו כי הם היו מצדיקים את המחאה הזו בשם חופש ההפגנה (השמור בעיקר לאנשי שמאל).
הימין צריך לשאול את עצמו איך הגענו למצב כזה? איך הגענו למצב בו מוקדי כח כ"כ רבים נשלטים לגמרי על ידי השמאל, למרות שאלו מוקדי כח של המדינה. מן הסתם יש יותר מתשובה אחת לשאלה זו, ואני רוצה להתייחס לנקודה אחת.
שלטון השמאל על מוקדי הכח בישראל התחיל עוד בקום מדינה כאשר שלטון מפא"י תיעדף בצורה שיטתית את אנשיו לתפקידים הנכונים. אולם, גם לאחר שהימין עלה לשלטון, מוקדי כח אלו נשארו בידי השמאל – מתוך תמימות!!!
הימין האמין באמת ובתמים, שיש תפקידים "מקצועיים" ויש מינויים "ניטרליים" שהעמדה הפוליטית אינה משנה בהם. הימין חשב במשך שנים רבות ששופטים ובעיקר שופטי בג"צ הם הגונים וישרים ולא שופטים כך או אחרת בגלל אג'נדה. הימין האמין שאנשי התקשורת הם "אובייקטיביים" והגונים, שמסוגלים לשים את האידיאולוגיה בצד, לטובת האמת. הימין האמין שהמנויים לסגל האקדמי הם אך ורק לפי אמות מידה מקצועיות של השכלה. הימין האמין שאמנות ותרבות הם דברים מופשטים העומדים למעלה מנושאים השנויים במחלוקת. הימין ששלח את בניו לצבא ולמשטרה, לא שם לב שיש תקרת זכוכית שאותה הם לא יכולים לעבור והוא האמין שהמינויים לפיקוד הבכיר הם רק מקצועיים. הוא לא שם לב שכדי להגיע לפורום מטכ"ל או להיות בכיר במשטרה צריך להיות עם עמדות "נכונות". הוא בעיקר לא האמין ולו לרגע, ששטיפת המח שבכירי מערכת הבטחון עוברים על ידי קרנות שמאל קיצוניות יביאו להתכנות של מהפכה משטרית וצבאית.
במשך שנים רבות הכל היה מתחת לשולחן ולא היה ניכר, אולם כעת הכל נחשף. הגיע יום הפקודה וכל מוקדי הכח הללו קיבלו פקודת "פעל". בעיקר מה שהתגלה הוא שיתוף הפעולה המלא בין כל מוקדי הכח הללו. כולם תומכים בכולם וכולם מגנים על כולם, יד רוחצת יד. שיתוף פעולה זה יצר את מאזן האימה שהוריד את הממשלה הנבחרת על הברכיים. אין ספק שהשמאל הוכיח שהוא הוא השולט בפועל על המדינה. לא העם הוא הריבון אלא קבוצת מיעוט דיקטטורית, שמנכסת לעצמה את המדינה, ומתייחסת לכל השאר כנחותים מהם. זה השוויון שהשמאל מאמין בו, וזו הדמוקרטיה בפרשנות השמאלנית שלה.
מה עושים? הימין חייב לשנות את השיטה. מאחר והשמאל מעל באמון שניתן בו – אסור להשאיר אותו לבד. בדיוק כמו שהכנסת מורכבת משמאל וימין, כך חייבים לבנות תכנית מסודרת כיצד כל מוקדי הכח בישראל יהיו מושפעים גם מימין וגם משמאל. זה ייקח כמה שנים אבל לא יותר מזה.
עלינו להתחיל לבחון היטב כיצד מתמנים אנשים לכל אותם מוקדי הכח, ולהפסיק לקבל כמובן מאליו את העובדה שיש תחומים שבהם רק שמאלנים הם "מקצועיים" ומינוי אנשי ימין לתפקידים אלו הוא "מינוי פוליטי".
הכי חשוב זה לצאת מהתמימות. השמאל אכן יצר מפגן כח אדיר שריסק את הימין, אבל הוא גם הפגין בו זמנית צביעות אדירה. אסור לימין לשכוח או להתעלם מכל מה שנחשף כאן כי אז נשאר משועבדים לשמאל עוד שנים רבות. יש לנו את הזכות לשנות, יש לנו את הכח לשנות ויש לנו את החובה לשנות.
הרב איתן קופמן הוא מרבני ארגון חותם