שלום שי.
בשלב הראשון התרגשתי. אפילו מאוד. רצונך להבין את הצד השני ולהרגיש את כאבו נראה אותנטי. התעורר בי רצון עז לפגוש אותך ולדבר.
אבל אח"כ נזכרתי שגם אחרי הגירוש מגוש קטיף היו רבים בשמאל שרצו, בכנות, להבין ולהרגיש את כאבו של הצד השני, אחרי שהם הכאיבו לו.
שאלתי את עצמי, איפה אתה היית במחאה האחרונה, זו שאתה מספר לי כמה איחדה אתכם. האם גם אתה היית בין פורעי החוק, שחסמו כבישים בכל המדינה? או בין סרבני השירות הצבאי? או בין אלו שקראו למשוך כספי משקיעים מהמדינה, כדי להוכיח כביכול כמה הרפורמה פוגעת בכלכלה, תוך ידיעה שבקריאתם זו הם עצמם פגעו בכלכלת המדינה?
אין לי תשובה לשאלות אלו ספציפית לגביך, אבל זה לא עניין אישי. ברור שאתם ניצחתם אותי ואת חברי – תומכי הרפורמה – בכח האלימות שלכם, שלא ידעה גבולות. אין ספק שהתעליתם על עצמכם. אחת הטעויות שלי ושכמותי מראש הייתה שבאמת לא שיערנו את עוצמת האלימות שלכם.
תיארתי לעצמי שתהיה התנגדות לרפורמה, אבל לא שיערתי עד כמה תלכו רחוק. כמו הנהג שדוהר עם הרכב לתוך המון מתנגדיו, ולא ממצמץ, ומבחינתו שכולם יידרסו וגם הוא ימות. אז זהו, שתומכי הרפורמה קפצו הצידה, כי לא רצו להחריב את הכל. כשלעצמי אני כבר לא יודע האם באמת הייתם מוכנים להחריב הכל או שבניתם על זה שנקפוץ הצידה בדקה התשעים.
אתה רוצה לנצל את ההפוגה בתהליך החקיקה לקיום דיאלוג והקשבה. אבל מבחינתי, אתה מזמין אותי לקיום דיאלוג תחת איומי אקדח: אם נגיע להבנה והסכמה – מה טוב, אבל אם לא – אתה תפעל שוב כפי שפעלתם לאחרונה. איזה מין דיאלוג אתה מציע? איך אפשר לנסות להגיע להסכמות באופן כזה?
אולי תגיד לי מראש, מה בכוונתך לעשות אם לאחר קיום דיאלוג ארוך ורציני, לא נוכל להגיע לעמק השווה. האם תכבד את הכרעת הרוב, או שתחזור לנקוט באמצעים עברייניים?
חשוב לי שתבין, שמעבר לדיון הלגיטימי על הרפורמה, אופן ההתנגדות לרפורמה חצה כאן קו אדום, שעבורי הוא קו שבר חמור יותר מאשר הגירוש מגוש קטיף. גם שם הפסדתי, אבל זו הייתה הכרעת הכנסת, ששיקפה את רצון רוב העם. הכשלון שלי היה כשלון חינוכי, הסברתי. לא הצלחתי לשכנע את העם בצדקת דרכי.
אבל במקרה שלנו – רוב העם אמר את דברו בכנסת. המיעוט האלים והאנרכיסט, שכנראה מנהל כאן את המדינה, הצליח באלימות שלא נראתה כאן מעולם, להכניע את הממשלה הנבחרת, ואת רצונו הלגיטימי של הרוב להרפיית לפיתת החנק של בית המשפט העליון על כל מה שציוני או יהודי במדינה. כתבת שאתה לא רוצה לראות את המדינה כשדה קרב, אבל אתם ניהלתם כאן חתיכת קרב! אתה יכול להסביר לי את הסתירה הזו? האם אתה מסוגל לראות מה עשיתם??
כל עוד אתה לא מתנער מדרך כוחנית ומפחידה זו (גם אם אתה אישית לא נקטת בה – אתה נהנה מפירותיה ומנוכחותה הסמויה/גלויה), אתה לא באמת מזמין אותי לדיאלוג. בכל הכאב יש לומר, שאולי הפניה שלך אל ההמון שאתמול ניסית לדרוס ורצונך להבין את כאבו הם צורך נפשי שלך, לחוש את המתיקות שיש באדיבות של מנצחים.
ואני, בכנות, חסר אונים. מחשבות סותרות רצות לי בראש: מצד אחד, אני כבר לא מוכן להיות כמו בגין על אלטלנה, שם נרצחו אנשים השוחים אל החוף ובגין אסר על פקודיו להשיב אש.
אני רוצה מאוד שיקומו עוד כמה טכנאים שיגידו שאם הרפורמה לא עוברת, הם לא יבואו לחבר את הברגים, והמטוסים על טייסיהם היהירים יקורקעו. מצד שני, זה לא באמת יעזור, שהרי גם אתה וגם אני יודעים שהטכנאים האלה ושכמותם – בניגוד לטייסים - ייענשו/ייכלאו, כי לכם יש את הכח והכסף הגדול, ולמרות שהימין מנצח כאן כמעט קבוע בבחירות – המערכות נתונות בידכם, ובפרט מערכת המשפט.
(אזכיר את דברי השופט ברק כששלח למעצר עד תום ההליכים שנים ממארגני ההפגנות בזמן הגירוש: "חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות... במעשים המיוחסים להם הנאשמים מציתים אש ליד חביות של דלק. המעשים המיוחסים להם הדליקו את האש עצמה... חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים, חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה, חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם, חופש ההפגנה אינו מגן על החופש לעצור את המדינה ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל". האם מישהו מהאנרכיסטים עכשיו נענש או ייענש?). מצד שני, אני באמת לא מוכן לסכן את המדינה בשביל הרפורמה הזו, למרות שאני חושב שהדמוקטטורה של מערכת המשפט מסכנת ממש את התנועה הציונית והמשך קיום המדינה היהודית.
ואחרי שאמרתי את כל זה, אני לא יכול להכחיש שיש בי קול שמאוד רוצה לפגוש אותך ולדבר איתך. יש מי שיקרא לזה תסמונת האשה המוכה, שמנסה שוב ושוב לרצות את בעלה האלים, ויש מי שיקרא לזה אהבת ישראל.